התמודדות עם משפחה נגד גירושין

היי ,כתבתי לך בעבר לפני שנה בערך בכותרת : "מתי יודעים שזה הסוף",http://www.starmed.co.il/search?q=%D7%9E%D7%AA%D7%99%20%D7%99%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%99%D7%9D%20%D7%A9%D7%96%D7%94%20%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%A3 לאחר שנה באמת הגיע הסוף אחרי שנה של ייעוץ זוגי + פסיכותרפיסט עבורי ,החלטתי שהזוגיות שלי נגמרה, האהבה דעכה ודי לי מריבות של חוסר כבוד, השפלות, הטחות של אשמה מצד בעלי . חוסר הבנה בסיסי בי, בצרכיי. התנהגות קצת אובססיבית מצידו.ועכשיו אני עומדת מול המשפחה שלי שברגע שהודעתי על כוונתי לסיים את הזוגיות ולהתגרש הם פשוט נגדי ולא מבינים. מאד פרימיטיביים, מבחינתם אני עושה אותם אומללים והבאתי אות קלון על המשפחה ולא מתגרשים בשום מצב- ואין לי סיבה "ראויה " מספיק.ואפילו נשים מוכות נשארות - לדברי אבא שלי.ובמצב הכי קשה שלי היום שסוףסוף הגעתי להחלטה שאני לוקחת אחריות על חיי ועל ילדיי ודיי אין לי אנרגיות , לא טוב לי יותר . האנשים הכי קרובים אליי שואבים לי את הכוח באי הסכמה כזו או אחרת. לדוגמא שאני בוכה אמא שלי אומרת- אנחנו אוהבים אותו ותמיד הבית שלנו פתוח בשבילו (בשביל בעלי) והוא כמו הבן שלנו ..אני מבינה את זה אבל עדיין זה לא הזמן! בא לי שהם יהיו עכשיו רק בשבילי ויתמכו בי. בילדה שלהם שלימדו אותה להבחין בין טוב לרע ושלימדו שכשרע אז לא נשארים בכל מחיר. אני נוהגת לקרוא את העצות שלך והן תמיד מחזקות אותי אז בבקשה אם תוכל לעזור לי לשאוב כוח ולעמוד מול כולם, להיות איתנה לאמת שלי. אני פשוט לא מוכנה לחזור לשם - לזוגיות שעשתה אותי אומללה בשנה האחרונה וישנם משקעים וריחוק רגשי מטורף בינינו. תודה. עדיין אבודה (בת 32

אבודה יקרה,
האם יכול להיות שהם גם ימשיכו לאהוב אותו וגם ימשיכו לאהוב אותך? האם באהבה שלהם אליו הם גם מנסים לכפות עליך להיות איתו?יכול להיות שהם, כפי שאת אומרת, עקרונית נגד גירושים. יכול להיות שהגירושים שלך מאיימים עליהם כי הם לא רוצים לקחת אחריות כלכלית, או חושבים שאת לוקחת סיכונים, ומתקשים להבין או לקבל את העולם הרגשי שלך, ואת הצרכים הרגשיים שלך. יכול להיות גם שהם חושבים שאת לא בסדר בהתנהלות שלך, לפחות לפי מה שהם יכולים לשפוט בדברים הגדולים, ושאת לכן משלמת מחיר חברתי של בחירות שעשית בעבר, כי נשים משלמות על כך מחיר חברתי גדול יותר, למרבה הצער.אולי עם הזמן, אם תתני להם צ'אנס, ובמקום להילחם איתם להרגיע את העניינים ופשוט לעשות את מה שאת עושה מבלי לדרוש את האהבה שלהם, אלא פשוט להיות שם, ומבלי להיאבק על צידקתך, אלא להמשיך בדרכך בשקט שלך אבל בנחרצות שלך, בסופו של דבר יקבלו את זה. יתכן שככל שאת מתווכחת איתם על זה, כך הם חושבים שיש להם סיכוי לשכנע אותך, ואם תפסיקי את הויכוחים, יבינו, עם הזמן, שזה מה שיש. עדיין יוכיחו אותך מדי פעם, ובעיקר כאשר יהיה לך קשה (מה שמוכיח "שלא צדקת"), אבל בצד זה, אולי גם יקבלו אותך. ותצטרכי להיות סבלנית, ולחפש תמיכות נוספות וכוחות נפש ממקורות אחרים.

אולי זאת באמת הדרך, והלוואי ובאמת ניתן להיפרד מבן הזוג ושהמשפחה תישאר מחוץ למשוואה הזוגית ותהיה שם גם בשבילו, למרות שזה עדיין מקומם אותי מבפנים כי בהבנה שלי הם "צריכים" להיות רק איתי כביכול.. והמשפחה שלו הרי ממש לא תאמץ אותי אליהם בכל מחיר.אבל אני יאמץ את הגישה בתקווה להצליח לפעול לפי זה.כמו תמיד מאיר את עיניי -תודה רבה :).

אבודה יקרה,
זה מקומם. בודאי שזה מקומם. אבל מ"צריכים" לא חיים. חיים ממה שקורה, וממה שהכי נכון לעשות כאשר מה שקורה הוא המציאות. בהצלחה, ואורך רוח, כי זה מה שצריך.