התמודדות עם משפחה מורחבת בנישואין

שלום רב,
אשתדל לקצר. אני בת 36 ואישי -35. נשואים כחודשיים, מכירים כשלוש שנים מתוכן שנה של מגורים משותפים.נוצר אצלנו הרגל מאז המגורים המשותפים של אכילה כל אחד בבית הוריו ביום שישי בצהריים- כיוון שלא הייתה לנו מכונת כביסה. אני הייתי בטוחה שעם הניושאין הדבר ישתנה- אולם לא כך קרה ויצא שבשישי האחרון רבנו בנושא ואישי טען שהוא מרגיש שאנחנו "דבוקים" זה לזה- שזה לא כ"כ נורא שכל אחד יאכל שישי בבית הוריו והוא בתמימות הלך אליהם ממחשבה שגם אני הלכתי, וזה עלה לטונים לא נעימים.אני יצאתי ביום שישי לסידורים ולא תאמתי עימו דבר כי היה לי ברור שכעת משאנו נשואים- הוא עצמו יבין שארוחות סופ"ש צריכות להיות משותפות.כשחזרתי, הוא היה בבית הוריו ומאוד כעסתי על כך.עליי לציין בשלב זה שאישי קשור מאוד להוריו ובמיוחד לאימו שחלתה בילדותו במחלה קשה.בנוסף- היחסים עם שאר בני המשפחה החלו להעיק עליי :אחיו, אישתו ושתי בנותיהם (הגדולות כבר) נכנסו לארוחה משותפת בה היינו והתעלמו ממני בלבד כאילו אני אוויר. יש לציין שלא רבנו מעולם- נהפוך הוא: הם רקדו ושמחו בחתונתנו. אני נעלבתי מכך כמובן אך לא קמתי והלכתי- פשוט לא דיברתי איתם באותו ערב. אישי כעס ורצה להגיב באותו רגע אך מנעתי ממנו כדי שלא יתפתח ריב והוא נרגע ודיבר עימם רגיל. בבית התנצל בשמם ואמר שידבר עם אחיו.אחותו הינה אם חד הורית וכל העת מנסה להשתלט גם על חיי- (יש לציין שאישי ואחותו דומים פיזית ולכן קשורים מאוד). דוגמאות: היא לוותה את רכבו בעת שהיינו בחו"ל ומצאתי את הרכב בשובינו עם צילונים שעליהם מוטבעת דמות האחיין, דוגמא נוספת: במסגרת עבודתו, קיבל אישי טלפון נייד חדש- אחותו שאלה מה קורה עם המכשיר וכשנענתה ע"י אישי שאני לוקחת את המכשיר לשימושי, פנתה אליי ושאלה אם "אני באמת רוצה בו". אישי הבחין בכך אך לא אמר דבר מעבר.אנא הנחה אותי כיצד עליי לנהוג- אני רוצה שליטה בחיי ולא תכתיבים מאחרים. איך נוהגים עם אדם שכל כך קשור למשפחתו מבלי להיקלע לריבים? אני לא בטוחה שיש לי מקום בחייו על אף שהוא מצהיר על אהבתו אליי לעתים תכופותלתגובתך אודה

חסויה יקרה,
ראי, בני משפחתו הם אנשים המתערבים יותר בחיי אחרים מכפי שאת רגילה, וגם מרשים לעצמם לראות כמובן מאליו דברים שאת לא רואה אותם כמובן מאליו. זה קורה הרבה כאשר שתי משפחות מתאחדות, וכל אחת מגיעה עם הרגלים חברתיים אחרים. בארץ, בשל ערוב התרבויות, זה קורה כמעט בכל נישואים. אבל נדמה לי שהקושי העיקרי שלך אינו איתם, אלא בינך לבינך. כי את יכולה להתגבר על כל הקשיים שתארת, שבאמת אינם בשמיים (אז נשארו במכונית ציילונים, ועוד עם דמותו של האחיין... האם זה באמת דורש ממך מאמץ, או שהקושי שלך הוא הפגיעה האישית בכך שאת רואה בזה חוסר התחשבות? – וזה אינו בשמיים, זו רגישות רבה שלך; לי בכלל נראה שכעסת על עצם השארת המכונית אצל אחותו), אם תדעי לשים גבולות באופן שיהיה ברור מחד, ולא פוגע מאידך. אלא שכאשר את נפגעת כל כך, את לא יודעת לעשות את זה בעצמך, ושולחת את בן זוגך. זה משהו שאת צריכה ללמוד – להיות אסרטיבית. לדעת לשים גבולות מבלי לפגוע. לדעת לומר לא מבלי לכעוס (כי אם את לא יודעת את זה, השאלה על הטלפון "כופה" עליך כעס, ואת לא אוהבת את זה), ואולי לדעת להיפגע פחות, ואז גם תכעסי פחות ותפגעי פחות. על העניין הזה את צריכה לעבוד עם עצמך. ועם בן זוגך – לדבר יותר. אתם זוג טרי שעוד לא נכנס להרגלים. דברו יותר כדי להגיע להסכמות, ואל תניחי שהוא מבין לבד את מה שאת חושבת שהוא צריך להבין. דברי יותר, ושוב – גם איתו, הסבירי מבלי לכעוס, כשאת מאפשרת לעצמך בדרך גם להקשיב לדעתו גם אם אינך מסכימה, והכל יהיה יותר .