התמודדות עם משבר זוגי לאחר אובדן

שלום רב,
אני בת 48, בעלי בן 52. יש לנו 3 ילדים, בני 19, 16 ו-9.בשנתיים האחרונות הזוגיות שלנו במשבר רציני. זה התחיל מירידה בחשק המיני שלי בתוספת כעסים שמופנים כלפיו כהורה וכבן זוג. הוא אבא קשוח, הבן שלי גדל בצילו של אבא ביקורתי ורק היום בגיל 16, מתחיל בינים קשר טוב יותר. בשנה האחרונה כבר איננו מקיימים יחסים (אך עדיין ישנים יחד). אינני אוהבת אותו, אפילו קצת שונאת, אינני נמשכת אליו, הוא דוחה אותי. התנהגותו מרגיזה אותי. יש לציין כי אני אדם מאד רגוע, אופטימי, קצת מעופפת וילדותית. הוא אדם פסימי, חם מזג, לא מנומס , קפדן. זה מתבטא גם בהתנהגותו מול הוריי המבוגרים שכל השנים עזרו לנו בגידול הילדים והם אנשים טובי לב (בעלי יתום מאב מגיל 25, אמו נפטרה לפני 3 שנים). הוא מאד מוכשר ומוערך בעבודתו אך יש לו נטיה להחליף מקומות עבודה כל 3 שנים, כי "אינו מרוצה", ולא פעם עברנו טלטלה כלכלית והוא שהה בבית תקופה ארוכה, דבר שערער עוד יותר את יחסינו.כשהוא לא בבית טוב לי , כשהוא מגיע הביתה מתחילה אוירה של לחץ ואני רק רוצה להיות לבד. אנו מתנהלים בבית כדיירים שותפים, מנהלים בית וילדים אך אין בינינו כלום.לפני שנה איבדתי את אחותי הצעירה למחלת הסרטן, היינו מאד קרובות ואהבתי אותה מאד . מאז שנפטרה שקעתי לדכדוך ומצבי רוח משתנים, אני דואגת להוריי ולאחיין שלי שנותר ללא אמא וגדל עם אבא. מאז האובדן בעלי אינו ידע איך "לאכול" אותי. אני עובדת במשרה מלאה והעבודה היא סוג של ריפוי בשבילי, גם מבחינת האבל וגם מבחינת יחסיי עם בעלי. בעבודה אני פורחת, אנשים מעריכים אותי וכשאני מגיעה הביתה אני "נובלת", פרט לעיסוקיי עם הילדים. בעלי מבחינתו לא יוזם פרידה , נראה שמתאים לו לחיות כך באין-זוגיות. לפני כשנה שוחחנו על "המצב" והוא אמר שאנו לא מתאימים זה לזה, מאד שונים, שאפשר לחיות יחד אך לחוד, כמו יחסים פוליאמוריים. אני בזמנו נחרדתי מההצעה הזו ואמרתי שעדיף כבר לא להיות ביחד בכלל. מאז לא קרה כלום.אינני כה צעירה ואני מרגישה שהחיים עוברים לידי ואני לא עושה כלום ומפסידה זמן. הייתי רוצה להיפרד מבעלי כי מלבד הילדים והבית אין לנו כלום במשותף אך אני תלויה בו כלכלית ויודעת שפרידה עלולה לטלטל אותי עוד יותר. מצבנו הכלכלי כיום מצוין ומי יודע מה יהיה אם ניפרד. מצד שני , לחיות כך בחוסר אהבה והערכה זה לא חיים מלאים וטובים ומזיק לבריאות.אשמח לעצה כלשהי לגבי התמודדות עם מצב לא נורמלי זה. תודה.

יהלי יקרה,
לצערי, את מתארת מצב שבאופן כללי, אם לא ניכנס לפרטים הספציפיים שלכם, הוא די נפוץ. לא כולם כך, אבל הרבה כן, וגם עם דינמיקה די דומה למה שאת מתארת שקורה לכם. ושימי לב שקרו לך כמה דברים במקביל, שהם לגמרי שלך – הבת הגדולה שלך בת 19, שזה אומר שאולי היא התגייסה לפני כשנה או קצת פחות. איבדת את אחותך הצעירה לפני כשנה, וזה אובדן משמעותי מאד עבורך, ואולי גם מקנה לך מבט חדש על משמעות החיים, הן על מה שהיה והן על איך תרצי לחיות את מה שנותר. קרו לכם הרבה מאד דברים בשנתיים האחרונות, ואולי אפילו השלוש – אם נצרף לכך את אבדן אימו של בעלך, אבדן שאולי להשפעה שלו יש אפקט הדרגתי עליו, ולכן בסופו של דבר גם עליך.חשוב שתשמרי על המשמעות שיש לך בנוגע לקשר שלך עם הילדים. קל לתת לזה ללכת לאיבוד, כאשר קשה. אבל השמירה הזו, והאנרגיות של הקשר איתם, חשובות כמובן בשבילם, אבל גם בשבילך. אם את מרגישה שאת הולכת לאיבוד גם בקשר איתם, אז אולי זה לא כל כך מה עושה או לא עושה בעלך, אלא משהו שדורש בחינה ובדיקה שלך עם עצמך. באמת עברת הרבה בשנים האחרונות, והעובדה שבעלך לא איש קל רק מקשה עוד יותר, אבל אולי אינה הדבר העיקרי. אחרי הכל, חיית איתו כך לאורך זמן רב, ואני מניח שראית בו משהו טוב עבורך, למרות הקשיים. והדחייה הפיזית שלך ממנו, גם היא תוצר מאוחר, ואולי גם של דברים אחרים – לא רק של מה שהוא עושה או לא עושה, גם אם הוא לא באמת האידיאל עבורך.כעס מרחיק. הצטברות של כעס גורמת לתחושה של היעדר אהבה, גם אם זה לא כך, כי לכעס יש עוצמות רבות שמצליחות "להסתיר" רגשות אחרים. שווה לך, אני חושב, ללכת לטיפול, ורצוי אצל מטפל שעוסק הרבה גם בטיפול זוגי – כדי שלא ייקח אותך בקלות רבה מדי אל מחוץ לנישואים, אלא יעזור לך לבחון גם את מה שטוב לך שם, אם עדיין יש דבר כזה, ואם ואיך את יכולה לשפר, כדי להגיע לשיווי משקל שהוא טוב לך, או, לחילופין, אם כל היתר נכשל, לעזור לך להחליט מה הלאה.