התמודדות עם משבר בנישואין

שלום
וברכה,עבר שבוע ומה שאני בעיקר יודעת שאני עייפה מאוד מכל המצב. לא מתאים לי לחיות בבדידות בתוך ביתי.אני לא מצליחה לראות פתרון. כל דרך נתקלת בנוקשות שלו. כיוון טיפולי הוא לא רוצה כי ברור לו שהוא צודק אז למה טיפול. כלפי הילדים הוא עצבני, סר וזעף וחוץ מתפקוד הכרחי (לתת אוכל, לקחת לבי"ס) למעשה אין לו כל עניין בהם.אליי הוא לא מתייחס, או עונה בצורה עצבנית וטכנית.הוא ממשיך בעבודתו, בבילויים שלו עם משפחתו או אחרים ובעצם לא ממש מעניין אותו מה קורה סביבו. הוא אפילו לא מעדכן אותנו מה סדר היום, השבוע שלו כי "זה לא עניינכם".הוא מנצל את העובדה שאנו תלויים בו כלכלית. מתסכל אותי שכל חיינו המשותפים אני הייתי עצמאית לחלוטין, הרווחתי ברוב השנים יותר ממנו והיו לי משאבי עזרה סביבתיים רבים מאוד. בכל התקופה הזו כמובן לא התנשאתי מעליו אבל הוא הרגיש נוח ולכן לא יצר נתק משמעותי. כעת לא נוח לו להיות הנושא בעול וכל התסכול שלו יוצא עלינו. בתוספת לכך יש את בני משפחתו המעודדים אותו ונותנים לו הרגשה חיובית והוא מוצא בהם עניין וחברה.אני מנסה לדמיין חיים בלעדיו ואני מרגישה אכזבה והחמצה בגלל כל השנים שאבדתי אבל גם הקלה, אני אוכל למנף את עצמי ואת ילדיי לאן שארצה.הבעיה שהוא לא נותן לכך לקרות. הוא הצהיר כי אם נתגרש הוא ידאג למרר את חיי ובוודאי שלא ייתן לי את הבית בו אנו גרים.הוא אדם שרוצה שיעשו מה שהוא רוצה, ולא- הוא מגיב בכעס או בנתק. לראשונה, אני ממש לא פועלת על פי הקודים המוכרים לו ולכן זה הגיע למקום כזה.בקיצור, פסק הזמן של השבוע בלבל אותי יותר. אני מתחילה להתייאש.תודה רבה רבה

דריה יקרה,
עברת כאן תהליך מזורז של מעבר מכעס-אין-אונים למחשבה על כך שאולי צריך לעשות משהו, לניתוח של הבעיה שעומדת בפנייך, ועכשיו - ליאוש. הפתרונות שהעלית לשיחה ביניכם לא מתאימים, כפי שכבר אמרת לפני שבוע, כל דרך שאת חושבת עליה או מנסה להגיע לפתרון, נתקלת בחומה מצידו. והקושי העיקרי שלך הוא שאתם תלויים בו כלכלית.אבל מכאן, בדרך לייאוש, עברת דרך התקווה, אלא שלא נשארת איתה עד הסוף. כתבת: "אני מנסה לדמיין חיים בלעדיו ואני מרגישה אכזבה והחמצה בגלל כל השנים שאבדתי אבל גם הקלה, אני אוכל למנף את עצמי ואת ילדיי לאן שארצה."מעולה. אבל אז את חושבת על ההתנגדות שלו, וחוששת מזה, ומכאן הייאוש. כאן המקום שעליו את צריכה לעבוד - על הפער הזה שבין התקווה להתנגדות. וכאן, אני מחזיר אותך לאפשרות השניה שהצעתי כשכתבתי לך תחת הכותרת "התקדמות חשובה". קראי אותה שוב.אני חושב שעדיין לא לגמרי ויתרת על הנישואים, ושזו אחת הסיבות לכך שאת לא עוצה צעדים ממשיים בדרך לפרידה. אם את רוצה להיות משוכנעת שעשית את כל מה שאת יכולה וזה בכל זאת לא עובד - התחילי את בטיפול לבדך אצל מטפל או מטפלת שהם עושים גם עבודה זוגית, כשהמטרה הראשונית המוצהרת שלך תהיה "אני רוצה לנסות לשנות משהו בתוך הזוגיות, כדי שהוא יפסיק להילחם בי ויהיה יותר שותף". במקרים רבים אפשר לעשות זאת גם לבד, ופעמים רבות בן הזוג מצטרף לתהליך שכזה לפחות כדי שהמטפל או המטפלת "לא יקבלו תמונה חד צדדית".ואם, לאחר זמן, תהיי משוכנעת שזה לא הולך - המשיכי בטיפול תחת הכותרת "איך אני מצליחה לאסוף את הכוחות שלי, ולעשות את הפרידה הכי נכון שאפשר?" - כי נדמה לי שאם העזרה והתמיכה החברתית שלך לא מספיקים, עזרה חיצונית מקצועית נדרשת.ועוד מילת עידוד: לפי מה שאת כותבת, יש לך כוחות, ויש לך פוטנציאל טוב להצליח בכוחות עצמך. קחי את העזרה החיצונית הזו כדי לקבל מחדש את האמונה בעצמך ואת האומץ, וכן הדרכה נכונה לתקשורת ולהתמודדות עם האישיות של גבר כבן זוגך.

ערב טוב,תודה רבה על התגובה המעודדת.לא כל כך הבנתי, האם לגייס אותו לטיפול זוגי? השאלה אם לא יבוא ויביע התנגדות בטיפול.את האופציה של ללכת לבד לטיפול ניסיתי אבל לא הרגשתי שאני מגיעה לאיזה כיוון פרודוקטיבי. היתה לי הרגשה כי גם המטפלת לא בדיוק יודעת לאן לקחת את זה. יש לי רקע מאוד חיובי, השכלה, משפחה ענפה. כביכול זו "שזה לא היה אמור לקרות לה"... ובכל זאת קרה. היה קושי לכוון אותי כי כביכול התנהלתי נכון עם האדם הלא נכון, וכל עוד הוא לא היה נוכח בטיפול, לא היה ניתן ליצור דיאלוג בינינו.המתסכל עבורי, שאני רגילה לעשות ולהצליח. אבל הוא אדם מייאש. הוא מביא אותי לייאוש, מתוך הנחה שאם אהיה די מיואשת, אפעל כרצונו.הוא מתנהל כאדם שאין לו מה להפסיד. שנוח לו לחיות בלי מחוייבות, ובכל זאת הוא לא נפרד סופית. מתסכל אותי שמשפחתו תומכת בו במקום לשקף לו שהוא מתנהל לא נכון, כך שיש לו חיזוק מהאנשים מהם לא זכה כל חייו לחיזוק.לכן אני לא רואה איך לצאת מהסבך בלי נזק לי או לילדיי.תודה רבה

דריה יקרה,
התכוונתי אכן לכך שאם הוא יסרב, תלכי לבדך. חבל שבאמת נשארתם ללא פיתרון, בסיום התהליך. אבל לא היא צריכה "לקחת" את זה, אלא לבדוק איתך לאןאתלוקחת את זה. כאשר, אם זה לא מסתדר טוב יותר ביחד, את צריכה להחליט מה הכי נכון לעשות. וכן, זו החלטה קשה לקבוע איך הנזק יהיה גדול יותר, איתו או בלעדיו. ואולי לכך את צריכה להקדיש את הטיפול, כדי לבחון ביחד את כל האפשרויות הללו, גם בהבטים הטיפוליים והתקשורתיים, גם בהבטים הטכניים, וגם בהבטים המשפטיים (שזה כמובן עם עורך דין). ויתכן שבסופו של דבר תגיעי למסקנה שעדיף להישאר איתו, כי כך את ממזערת נזקים. אולי. ואולי לא, ואם את מחליטה להישאר איתו, לעבוד ביחד, ובאופן שיטתי ונכון, על איך לעשות זאת וגם לשמור הכי טוב על שפיות שלך ושל הילדים.

תודה על העזרה, אחשוב על כך