התמודדות עם אכזבה מעצמך

אורן שלום,אני בת 36 נשואה כחמש שנים תוך 7 ביחד. יש לנו 2 בנות 4.5, 2 . מאז שאני מכירה את עצמי תמיד יש פערים בין הרוי והמצוי, מבחינת קריירה סיימתי את לימודי הביולוגיה ולא המשכתי ללימודי וטרינריה\ רפואה כפי שחשבתי מעצם הדימוי העמי הנמוך שלי וממקום כלכלי וחוסר תמיכה. בהיבט הזוגי התחתנתי כי הייתי בת 30 ובהיריון וחשבתי שאני אוהבת את הפרטנר שלי. רוב השנים לא אהבתי את יחסיי המין איתו. משהו שם מרגיש מנותק עם רון מצידי לסיים ובלי שום תחושת אינטימיות. לא משנה כמה הלכנו למטפלים, תמיד ההרגשה שבן זוגי לא מספק אותי מינית ושהוא משמם אותי. לאחרונה חיי עברו טלטלה כאשר כמעט התגרשנו( זה הגיע מצידו), אני הפכתי עולמות כדי לא לפרק את המשפחה כי מבחינתי ההשלכות על בנות וההשלכות הכלכליות גדולות יותר מההשלכות שאני חווה היום, אלא שיש איזה גבר מעברי, שלמד איתי ביולוגיה והמשיך לוטרינריה שמסתמן בעיניי כמוצלח מאוד, חכם ובעצם עוסק במה שלי מכל מיני סיבות לא התאפשר לעסוק. בתקופה שאני ובעלי כמעט התגרשנו פגשתי אותו והוא סיפר לי שהוא ואשתו החליטו על יחסים פתוחים ושכך הוא התאהב שמישהי צעירה, אני הייתי שבורה בגלל בעלי הוא היה שבוא כי הבחורה הצעירה עזבה אותו ומצאנו את עצמנו בסיטואציה שחזרה על עצמה 4 פעמים של קיום יחסים. הי הנפלא ונהדר ונוצרה ציפייה של חיזור ושל התאהבות בי כפי שהתאהב בבחורה הצעירה מאחר והחמיא מאוד ותמך. אך זה לא קרה ובמקום הוא התרחק...ולא כי נבהל אלא כי אני מאמינה שהוא עדיין שבוי בקסמיה של הבחורה ההיא. מאז אני לא מפסיקה לחשוב עליו. גם על הכמיהה להרגיש לפחות בהיבט המיני משהו מעבר..וגם ישנה ביכולת ההתנהלות שלו ובחייו. על כמה שהוא מוצלח...ועל כמה שאני בינונית. מאז שאני ובלי מנסים לבנות מחדש אז אני מנסה לשכב איתו כמה שיותר ולהיות מאוד נחמדה, לא להעיר על כלום וכדומה.. אבל מבפנים עד כמה שהמצב הזה עדיף מפירוק אני מרגישה שאני לא אוכל לפתח אליו שוב רגש של אהבה...ושזה משחק מכוון מטרה כדי להשאיר את הדברים כפי שהם כי אני יודעת שפירוק המשפחה ירסק אותי לחלוטין. זה מעייף אותי.. כל המחשבות שמתרוצות...הידיעה שאני בעצם חיה חיים שהפערים העצומים בין הרצוי למצוי גורמים לדכדוך ולחוסר מוטיבציה..חשוב לי להרגיש מוצלחת, חשוב לי להיות נאהבת ולאהוב ...בינתיים הזמן עובר. חשבתי לעשות הסבה למיילדת, אבל נראה לי שגם זה ירגיש לי כמו משהו בינוני..תמיד ארגיש במקום השני..לא רופאה, אחות...ולא ברור לי מה מטריד אותי יותר, איך הסביבה תחווה אותי או איך אני אחווה את עצמי...יכול לנסות לעשות לי סדר בבלאגן?

בר יקרה,
נדמה לי שהגדרת יפה את מצבך, והוא שאת מאוכזבת מעצמך, ובעצם, לפי דברייך מאז שאת מכירה את עצמך, בשל הפער שאת רואה בין מה שאת רוצה לבין מה שיש לך.אני מכיר רק שתי דרכים לטפל בזה. האחת, היא לשנות את הרצוי, ואם אדייק, אומר שזה בעיקר ללמוד לשמוח עם מה שיש, והשניה, לשנות את המצוי. האמת היא כמעט תמיד מצוייה בין שני הקצוות הללו. כי מי שאף פעם לא מרוצה ממה שיש לו, תמיד יעלה את רף הרצוי, כך שימשיך להישאר במקום המוכר רגשית, והוא תחושת החסר ואי הסיפוק. כך שלא די בהשגים טובים יותר. מצד שני, ללמוד להסתפק תמיד ובכל עת במה שיש משאיר אותך ללא מוטיבציה לשנות, וללא גורם מדרבן להגיע ליותר. גם זה לא טוב. וכמו שאמרתי, האמת היא אי שם בין זה לזה.ואולי המשותף לשני הצירים האלה אצלך הוא הקושי במחשבה לטווח ארוך ובדחיית סיפוקים? - זו שאלה. כי את יכולה להתקדם ולעשות יותר. בכל תחום שהוא. אבל אם את מתייאשת מהר כי את לא מגיעה להשגים מיידיים, אז גם לא תתחילי. וכרגע, יתכן שאת צריכה להתחיל ולהתאמן לקראת מרוץ מרתון. כלומר, להציב מטרה לטווח הארוך, ולהתחיל לממש אותה בהדרגה. אם לדעתך כשתשיגי אותה יהיה כבר מאוחר מדי, כי להיות וטרינרית (או כל דבר אחר שאת רוצה להשיג, ושתעבדי עליו בקצב שלך, כי יש גם מגבלות) בעוד עשר שנים זה כבר כאשר "החיים נגמרים", או כי "אבל אבל איך אני ארגיש עד אז?" ו"מה יחשבו עלי האחרים כשיראו אותי, בגילי, שבה ללמוד?" - אז לא תתחילי מעולם. ואז, כאשר תגיעי לגיל של עוד עשר שנים, תגידי לעצמך "אוי... חבל שלא התחלתי אז, כי עכשיו הייתי במקום טוב יותר".עד עכשיו, עשית בחירות אחרות על חשבון הקריירה. נשים רבות עושות זאת, ולמען האמת גם גברים רבים עושים לא פעם בחירות דומות למען הקמת משפחה, גם אם לא באותה מידה של השקעה, ולכן גם לא באותה מידה של מחיר. בודאי גם גברים עושים בחירות של קריירה כזו או אחרת, ומעדיפים את הבטוח על המעניין והמתגמל נפשית. גברים ונשים רבים מספור בוחרים גם בני זוג על פי הבטוח, יותר מאשר על פי משאלת הלב האוטופית שלהם. את נמצאת כרגע במקום שבו את נמצאת. אולי כדאי להתחיל לחשוב היכן את רוצה להיות, מקצועית, בעוד 10 שנים ולא בעוד שנה, ולהתחיל לחתור לשם. ומבחינה משפחתית וזוגית - זו אכן החלטה לא פשוטה. אני חושב שהחלטת שלפחות בשלב הזה את מעדיפה להישאר עם הקיים. יתכן שזו החלטה נכונה, ומה שלא תחליטי יהיה הרי סוג של הימור, כי אף פעם לא תוכלי לדעת מה יקרה לפני שתתחילי לנסות. את הרי בוחרת לפי מה שעומד בפנייך, לטוב ולרע. ובינתיים, עושה רושם שבחרת. אני מקווה שתצליחי להוציא מזה את הכי טוב שיש, ולאחר שבחרת, באמת כדאי להכנס לראש הזה של להוציא מזה את הכי טוב שיש. לכן, התחילי לחשוב על השגים ועצמאות ועניין מהבחינה המקצועית. זה יוכל בעתיד להשפיע עלייך גם על החיים האישיים בכל מיני אופנים, ולו רק כי יהיה לך יותר ביטחון אישי, ואולי גם כלכלי.