התמודדות עם מחלה ודת בזוגיות

אני ובן הזוג שלי במערכת יחסים כבר כמעט 5 שנים. אנחנו מאוד מאוהבים מדברים על הכל ומראים המון חיבה אחד לשניה. תמיד אנחנו אומרים שנועדנו אחד לשניה והחיים שלנו ממש מחוברים כאילו שיכלנו להכיר גם בעוד מיליון דרכים אחרות.האמת שהוא פשוט בן זוג מושלם. הוא בחור מאוד נאה וגבוה, חכם באופן שלא יתואר ומוכשר בכל מה שעושה. הוא כל הזמן מחמיא, מנשק ומחבק ואומר כמה הוא אוהב אותי. מבחינה מינית הוא יודע טוב מאוד מה הוא עושה, כמו כן, הוא מאוד מתחשב ולא נהנה כל עוד אני לא נהנית.במהלך כל הזוגיות שלנו נלחמנו במחלה שיש לו במערכת העיכול שגורמת לו להמון סבל ומשפיעה לו מאוד על איכות החיים. כתוצאה מהמחלה הזאת אנחנו מקיימים יחסים לעיתים רחוקות מאוד לזוג צעיר שכמונו (אמצע שנות ה20), איננו יוצאים כמעט מהבית לבלות, ואני נדרשת לעשות הרבה מעבר למה שאנשים רגילים עושים בכל הנוגע לקניית אוכל והכנתו מאחר ויש לו דיאטה מאוד קפדנית וקשה.עם כל הדברים האלה עוד התמודדתי בתקווה שאם נמשיך לעבוד קשה, יום אחד נמצא לו את הטיפול הנכון על מנת שיוכל לחיות כמו בן אדם מן השורה.לאחרונה הוא התחיל מאוד להתחזק בעניין דתי. הוא כל היום לומד וקורא ורואה תוכניות בטלוויזיה על הנושא, הוא גם התחיל להניח תפילין. אני בנאדם אתאיסט על סף אגנוסטיקני. זה מאוד מפריע לי ברמת העקרון. הוא אמר לי מההתחלה שהוא מאמין באלוהים וכבר אז הרעיון הפריע לי אבל הוא חי חיים חילוניים לחלוטין. לא היה אכפת לי אם הוא היה חי ונותן לחיות בנושא אבל ככל שהזמן עובר הוא מבקש ממני יותר ויותר דברים על מנת שאכבד את האמונה שלו. כמו לעשות קידוש והבדלה איתו, לא להדליק אש בשבת, לא לקנות כלום בשבת, בחגים או בין המיצרים, וגם לא לדבר על ענייני כסף בימים אלה.פעם היינו מבלים את כל היום ביחד ועכשיו אני מרגישה שאין לנו אפילו על מה לדבר כי כמעט כל מה שהוא מתעניין בו זה דת ואותי זה ממש לא מעניין והמתיחות בבית כל הזמן עולה. כל העניין הזה לא מוצא חן בעיניי בכלל וזה מעצבן את שנינו.אני יודעת שאם הוא היה מתנהג ככה שהכרנו לא היינו מגיעים לכאן היום. גם ככה קשה לי עם המחלה הזאת שבחורה בגילי צריכה להנות ולא להלחם על החיים של בן הזוג שלה.אני לפעמים חושבת מה יקרה אם נפרד, אני בטוחה שלא אמצא בחיים בן זוג כמוהו אבל אוכל להתחיל את החיים שלי כמו שאני אמורה ולא להיות תקועה במקום.כרגע אנחנו בריב בגלל עוד עניין דתי מטופש כבר מהבוקר ולא קרה לנו כמעט מעולם שרבנו ולא השלמנו לפני שהלכנו לישון. בכלל, בדרך כלל אנחנו משלימים תוך פחות משעה ובריבים ממש רצינים זה נגמר אחרי לא יותר מ-3 שעות.אני פשוט לא יודעת מה לעשות, האם אני מגזימה בתגובתי? אם כן איך אני מתנתקת מזה וגורמת לזה להפסיק להפריע לי כל כך?

לי יקרה,
שאלת שאלה שהיא כמעט פילוסופית: יש לו מחלה שמקשה מאד על החיים המשותפים, ואני עוזרת לו ומתמודדת עם הקשיים האלה בעצמי, למען האהבה אליו. יש לו נטייה דתית, שגם לה יש השפעות על החיים העתידיים, ועם זה אני לא מתמודדת.אני לא שיפוטי כאן. אני רק מציג את הדברים, ואני רוצה לומר לך שהם לא מגוחכים כלל. לפחות לכאורה, המחלה אינה בחירה, והדת כן, ושניהם דרך חיים מצערת מבחינתך. זו אחת הסיבות שבגללן זה יותר קשה. העניין האחר הוא האידיאולוגיה, וגם לה יש חשיבות רבה כי היא נותנת לנו תחושת ערך עצמי והערכה גם מסביבתנו. להיות עם בן זוג שמחלה משפיעה עליו ועלייך, תואם את האידיאולוגיה שלך, והופך אותך בעינייך לאדם טוב יותר. כמעט על פי כל קנה מידה. לחיות עם בן זוג שאמונתו משפיעה עליו ועליך הופך אותך בעינייך לאדם פחות טוב, כעניין ערכי, ותעריכי את עצמך פחות. וזה כנראה ההבדל שבין שני העניינים - שניהם משפיעים עליך, שניהם משפיעים על אורח החיים שלך, וישפיעו על אורח החיים של ילדיכם אם תחליטו על כך. אבל משפיעים אחרת על ערכך בעיני עצמך. וכאן, זו החלטה שלך איך להתמודד עם זה. זה לא פשוט, אני יודע. אבל כך או כך, אני חושב שחשוב שלא תעריכי את עצמך פחות בכל החלטה שתעשי. ואולי את צריכה לבחור בין דרך חיים לבין שילוב שבין רגשי אשמה עם פרידה רגשית לא קלה. לא החלטה פשוטה.