התמודדות עם טראומה מזוגיות

היי אורן, הסיפור שמוביל אותי לשאול את השאלה מעט מורכב, לכן אני מוסיפה הרבה פרטים נלווים וזה יהיה מעט ארוך;אני בת 25, עברתי פרידה מקשר זוגי של כשנה, כשמתוכו גרנו ביחד חצי שנה והוא היה מאוד אינטנסיבי ורציני.הקשר התחיל לפני כשנה וחצי,כשהתגוררתי בתל אביב לבד, עבדתי ולמדתי במסלול שבמהלכו הייתי אמורה לעבור בשנה ב' לאוניברסיטה מרוחקת. במהלך השנה בה גרתי בתל אביב התמודדתי עם משבר משפחתי קשה, כשאימי שהיא חולת סרטן התמודדה עם הרעה קשה במצבה והגיעה לאשפוז בהוספיס. אני ואחותי היינו מבקרות אותה והרופאים מסרו לנו תמונה כי מדובר בחודשים ספורים..אציין כי אבי נפטר והמשפחה הגרעינית היחידה שיש לי היא אחותי הגדולה ממני בפער גדול של שנים שהיא נשואה ועם ילדים. במהלך אותה שנה עברתי סטרס עצום אך המשכתי לעבוד וללמוד ולעסוק בהרבה פעילויות ונחלתי הצלחה בכל מה שעשיתי וזה נתן לי הרבה כוח. בהמשך קיבלתי מלגה מאוד גדולה שהייתה הסיבה העיקרית לבחירה שלי לעבור לעיר מרוחקת בשל הלימודים, ובתום השנה הזו הכרתי את הבחור וזו הייתה אהבה מאוד מאוד גדולה עם חיבור נפשי עמוק מאוד שצמחה דווקא מתוך קשיים ומאוד ריגש אותי שהוא היה לצידי בכל הקשיים הללו.ביום בו עברתי לעיר האחרת הוא החליט להפרד ממני בטלפון (הפסקה בשפתו), היות והרגיש מוצף מעומס האירועים (קרו המון דברים במשפחתי, בנוסף אביה של אחותי (אנחנו לא מאותו אבא) נפטר באותה שנה והוא התעקש להיות איתי בלוויה ועזר לי בעניינים סביב המעבר וברצף אירועים מאוד אינטנסיבי שפקד אותנו, הוא אדם שמאוד נותן מעצמו מכל הנשמה גם כשלא מבקשים ואז מרגיש מרוקן ולא יכול יותר).אני נאלצתי להתמודד עם מעבר עיר, אוניברסיטה, תחילת עבודה חדשה, ופרידה. ולחץ כלכלי עצום (אני מפרנסת את עצמי לימודים שכ"ד והכל). הייתי בלחץ מוגבר ולדעתי גם בדיכאון. בלי קשר לזה אנחנו נפגשנו אחרי חודש ללבן את הדברים וחזרנו לקשר. לאחר שלושה חודשים בלימודים שהיו מאוד אינטנסיביים אני לא יכולתי להתמודד יותר עם העומס והלחץ ועברתי ממש התמוטטות עצבים פיזית ונפשית. החלטתי שזה לא שווה את זה ואני עוזבת את הלימודים, והוא הציע שאעבור לגור איתו במרכז. התלבטתי המון ובסוף החלטתי לעשות זאת. עזבתי את כל המסגרות להן התחייבתי, ביניהן תוכנית מאוד יוקרתית שהתקבלתי אליה אחרי מיונים רבים מאוד, ועברתי איתו. ותכננתי להמשיך את הלימודים בצורה גמישה יותר באונ הפתוחה.מאז היום שבו עברתי לגור איתו תקפו אותי התקפי חרדה קשים מאוד. לא הייתי מצליחה לישון, מתעוררת בבהלה בבוקר, לא מצליחה לאכול, לא מתפקדת בעבודה ועם מחשבות טורדניות של חרטה על העזיבה שלי את כל מה שאמור היה לפתח אותי והתחושה שאני "תלויה" בגבר והרסתי לעצמי את החיים. בנוסף כל הזמן הרגשתי אשמה שאני לא מצליחה לתת לזוגיות והוא הרבה יותר אכפתי ודואג ממני, ועל זה שאני במצב רגשי ככ קשה שהוא לא ידע מה לעשות איתו. באיזשהו שלב התחלתי טיפול תרופתי לחרדות והוא ממש היה נגד זה כי הוא לא מאמין בזה וזה יצר מתח בינינו. לאורך כל החצי שנה שגרנו ביחד הרגשתי שאני בדכאון קשה ובחרדה עוצמתית ממש עם סוג של דה פרסונליזציה ושאני מאבדת את עצמי ואין לי זהות. בהמשך התפתחו בינינו יחסי כוחות בהם הרגשתי שהוא החזק והדואג והאומר לי מה לעשות ואני כל הזמן חלשה ותלותית, היינו מודעים למשחק תפקידים הזה אך ללא יכולת להחלץ ממנו. ה"דמות" הזו שאליה הרגשתי שנקלעתי היא אנטיתזה לאיך שאני תופסת את עצמי בחיים ולערכים שלי, והתפתחו לי חרדות ממש קשות שאני אהיה תלויה כלכלית בגבר ושהמסלול חיים שלי יהרס.(הוא סטודנט גם והמשיך כרגיל בלימודים, אך לא עבד, נתמך כלכלית בצורה מלאה ע"י ההורים). הדבר הזה גרם לי לחשוב על הרבה פחדים שלא היו לי בעבר, למשל שלי אין משפחה גרעינית ולבן זוגי כן ואיך זה משפיע על "יחסי הכוחות" בקשר. מה יהיה כשהחיים יהיו יותר רציניים ויהיו ילדים וכ"ו? במהלך כל התקופה שגרנו יחד אני הייתי נוסעת מדי פעם לישון בבית (אמי השתחררה מאשפוז וחזרה למגורים ביתיים יחד עם מטפלת של 24/7). והוא היה לוקח את זה קשה ומתעצבן ומרגיש עזוב. לאט לאט הרגשתי שאני מפתחת מעין חרדה או פחד ממנו, ממש כשהוא היה מתקשר אליי באמצע היום ומדבר או נשמע עצבני הלב שלי היה מתחיל לדפוק. והרגשתי ממש חסרת ערך, בפעם אחת אחרי ריב הוא התעצבן תפס איזה משהו מהשולחן וזרק אותו על הרצפה ואמר לי שאני אקח את הדברים שלי ואלך או משהו. אני ממש נבהלתי ולקחתי את זה קשה מאוד ואמרתי לו שמבחינתי הוא חצה קו אדום. כמובן שלאחר מכן הוא התנצל ואמר שהוא ממש מצטער ובחיים לא "יפגע" בי אבל עצם זה שהוא חשב על אופציה כזו בכלל מאוד הטריד אותי.. במשך הזמן גיליתי שיש לו נטייה לאגור דברים ושקשה לו לדבר עליהם ואז להתפרץ במן זעם כזה, ויום אחד הוא הביא שק אגרוף הביתה בקטע של ספורט (הוא מאוד ספורטיבי) אבל אני רק ראיתי את זה כעוד חיזוק לאגרסיות מודחקות. בסופו של דבר אני הצעתי שצריך להפסיק את המגורים המשותפים והוא היה בעד. חזרתי לגור עם אמא שלי (שבינתיים הפכה לסיעודית שגרה עם מטפלת). ועברתי תקופה מזעזעת מבחינה נפשית שבאופן כללי אפשר לסכם אותה במחשבות טורדניות בלתי פוסקות של אשמה ופחד שלא אפשרו לי לתפקד בשום תחום בחיים. יש לציין שראיתי את הקשר איתו בעיקר בתחילתו כקשר לחיים והרגשתי שמצאתי את הבית שלי ואהבתי אותו מאוד מאוד. כשנפרדנו הוא גם אמר שראה את זה ככה והיה בטוח שנתחתן. היינו עוד בקשר לאחר מכן ושוחחנו מספר פעמים ובסהכ הקשר נגמר בצורה יפה ובהבנה של שנינו שהיתה אהבה מאוד גדולה וזה לא עבד.העניין הוא כזה- מאז הפרידה הזו אני חווה פחד מאוד רציני מזוגיות ומגברים בכלל. סמוך לפרידה היה לי ממש פחד מגברים ברמות שפחדתי ללכת לבד ברחוב והרגשתי שכל גבר שאפגוש ירצה להרע לי, לתקוף אותי או להרוס לי את החיים. עכשיו החרדות האלה התמתנו אבל אני עדיין לא רואה את עצמי נכנסת למערכת זוגית, חושבת הרבה על פחד מחוסר אונים בקשר ועל ענייניים נשיים- שוק העבודה, פערי השכר, חוסר שיוויון כלכלי / לידה וכ"ו. מרגישה שקיים המון דיכוי כלפי נשים, ומרגישה מדי פעם מפוחדת וחלשה.יש לציין שמעולם לא היו לי פחדים מהסוג הזה, ההיפך, בילדותי הייתי מעין טום בוי ורוב חבריי היו בנים. תמיד הסתדרתי מצוין עם גברים והרגשתי איתם בנוח יותר מאשר עם נשים ומעבר לזה תמיד הרגשתי מאוד חזקה ועצמאית ואסרטיבית.אני לא יודעת מה לעשות עם כל הפחדים האלה, לא מצליחה להבין מה קרה לי ולא מרגישה שאני מסוגלת לצאת לדייטים או להכנס למערכת יחסים בזמן הקרוב או הרחוק. ובאופן כללי עברתי מתחושה שאני חזקה ומצליחה והחיים קטנים עליי לתחושה שאני כשלון וגרה אצל אמא שלי בגיל 25.נ.ב- מצאתי לנכון לציין את כל שאר הפרטים כי אני בבלבול האם מה שחוויתי קשור לפחדים ובעיות שיש לי כלפי זוגיות או תלות או שזה עומס יתר נפשי שהחיים יצרו שהנפש כבר לא יכלה להתמודד איתו.תודה רבה מראש!!!אני.

את יקרה,
אני מניח שכאשר את אומרת שעברת "התמוטטות עצבים פיזית ונפשית", זה היה בגלל לחצים מצידו, ולא בגלל עומס הלימודים והעבודה (אם כי אפשר גם להגדיר זאת שהוא היה התמיכה שלך, ועומס הלימודים והעבודה שלך היו גדולים מדי - אבל התאור שלך מרמז שזה היה הפוך). ואז, כנראה שויתרת על הקרייה והביטחון האישיים שלך, למען הקשר איתו. זה לא בהכרח לשלילה, אבל זה בהחלט משפיע על דרכך בהמשך. מכאן, אני יכול להבין את החרדות שלך, כי מאדם שתלוי בעצמו בלבד, הפכת, בתחושתך לפחות, לאדם שהצלחתו תלויה באחר. בנוסף לעצם העניין הזה כשלעצמו, את מספרת שהוא המשיך ולחץ אותך באופן שהעמיק את השליטה שלו בך, ולכן גם העצים את החרדות שלך, ואת התחושה של אבדן העצמאות והעצמיות שלך. לכן, גם מעניינת העובדה שהוא איפשר לך להתנתק, מבלי להילחם עליך ועל הקשר - מה שעומד בסתירה מסויימת לצורך שלו בשליטה בקשר שלו איתך.ומאז - את מגיבה בתגובה שנראית פוסט-טראומטית, לאחר פגיעה משמעותית מצד גבר, ועושה השלכה גורפת על גברים. משהו בחוויה שעברת איתו כנראה עשה לך את זה, ואולי זו תחושת ההשפלה שחשת מעצם העובדה שהיחסים איתו, והתקשורת איתו, "הצליחו" לבטל את עמוד השדרה שלך, ולבטל את הרצון העצמאי ואת העצמאות שלך. זה בהחלט משהו לעבוד עליו, כי הבסיס שלך הוא של אשה עם הרבה איכויות ויכולות, אינטלקטואליות ומעשיות. היית במצב שבו את יכולה לצאת מהמצב הקיומי הדל שאליו החיים גלגלו אותך די במקרה, ובודאי שלא באשמתך, ונגררת, בשל אהבה או בשל מניפולציות או בשל לחצים - חזרה אל אותו מצב קיומי מורכב. לכאורה באשמתך, כי כאן זו היתה בחירה שלך. העניין הוא שכדי להצליח בחיים, רוב בני האדם הנורמטיביים מרגישים צורך גם באהבה ובהקמת משפחה, וגם בקיום עצמאות כלכלית ומקצועית. בשלב מסויים העדפת את האהבה והקמת המשפחה, ובדיעבד - זו היתה החלטה שגוייה. לפחות לפי התוצאות - גם אם לא היית יכולה לדעת זאת מראש. עכשיו, את צריכה לבנות מחדש את ההצלחה, וזה קשה לאחר שיצאת מהקו המצליח, על המילגות שהיו לך והמקום היוקרתי שבו התחלת ללמוד. זה לא אומר שלא תצליחי, אבל את צריכה לעבוד על זה מחדש, ואם תצליחי להתיישר בעתיד עם העתיד שהפסדת, זה ייקח זמן. עם זאת, זה אפשרי. לגמרי אפשרי - כי יתכן שדווקא כאשר מגיעים לשם ממקום שבו היו לך קשיים גדולים יותר, תעריכי זאת יותר, וזה כשלעצמו יאפשר לך לעשות דברים נכון יותר. אני אומר זאת כי ראיתי פעמים רבות שבהן זה קורה.מן הסתם, יש לך צורך להתמודד עם עצמך ועם האתגרים שבפנייך, בשני מישורים. האחד - לחזור לצד המקצועי שלך. לא לוותר גם אם נקודת ההתחלה קשה יותר, וגם אם קצב ההתקדמות יהיה מסחרר פחות מזה שהיה בעבר. עדיין - את יכולה לעשות זאת, אבל את צריכה רצון חזק יותר והתמדה עיקשת יותר. השני - לעבור טיפול בעניין החרדות שלך מגברים. בקשר הלא בריא הזה, איבדת את הביטחון שלך ביכולת להתנהל מול בן זוג, ואולי מול גבר בכלל, בעת עימות ואי הסכמה. את צריכה לבנות את הביטחון הזה מחדש - גם למען החיים האישיים שלך, וגם למען החיים החברתיים ו המקצועיים שלך. אולי לא נעים לך לחשוב כך, כי זה אולי מה שעברת לא נראה לך עניין גדול, אבל עברת טראומה. יתכן שהרקע המשפחתי ו/או האישי שלך הפך אותך לרגישה יותר לסיפור הזה גם מבלי שידעת והרגשת. ראי את התמונה: לאבד הורה משמעותי, ולחיות עם הורה שני בסיכון ובתלות הם גורמים שיוצרים כשלעצמם רגישות נפשית רבה. כך או כך העובדה היא שזה השפיע עליך. משהו באמת לעבוד עליו, וכדאי לעשות זאת עם עזרה מקצועית. אני מניח שלא קל לך להתמודד עם ההבט הכלכלי של טיפול, ובכל זאת חשוב שתמצאי את הדרך - גם בחשבון הכלכלי הסופי. ואם את סטודנטית, במוסדות אקדמאיים רבים יש שרות פסיכולוגי חינמי, וכדאי לך לחשוב על זה.

תודה רבה לך על המענה הכלכך מקצועי. דייקת כלכך באבחנות שלך וזה מאוד עזר לי לקרוא את זה. תודה!!!!