התמודדות עם זוגיות קשה

שלום רב,
אני ובן זוגי מזה כשנה, אנחנו זוג צעיר בשנות העשרים לחיינו.עברנו בקשר הרבה עליות ומורדות.בן זוגי מאובחן בעל חרדה חברתית, ומטופל על מנת לנסות לבנות חיים בריאים.ידעתי זאת ממש מהתחלה וזה לא הפריע לי, אני אוהבת אותו מאוד מאוד שאני לא יכולה לתאר כמה.לאחרונה בחודשיים האחרונים יש לנו קשיים קשים בקשר , עברנו משבר ומריבה , התחילו להפריע לי דברים מכיוון שאנחנו כבר שנה ביחד והוא לא בא לארוחות משפחתיות בבית שלי, ולרוב נמנע מלבוא אליי.יש לו שיגרה מאוד "מחזורית" ואסור לשבש לו אותה, ואם אני מנסה מעט לשנות אותה זה לא משמח אותו, והוא הופך מדוכא.אני בחורה צעירה ואני רוצה לבלות בערב לפעמים, חשוב לי חיי חברה וחיי משפחה, שבזמן האחרון אין לי.בנוסף , קשה לי לעמוד מול אמא שלי ולהסביר לה מדוע אנחנו לא באים לשבת איתה בבית גם, ולמה רק אני מבלה בחברת משפחתו.יש לציין שאלו דברים שמאוד כואבים לי.אני מרגישה לאחרונה שגם אם מפריע לי משהו אני לא ממש רוצה להגיד לו, קשיים בקשר שלנו הופכים אותו למדוכא, ואם באותו זמן גם אני מדוכאת זה שילוב ממש ממש גרוע.גם לגבי אינטימיות, אנחנו שוכבים אולי פעמיים בחודש, זה בקושי קורה מכיוון שאין לנו מספיק פרטיות ברוב הזמן.אני ממש רוצה להיות שם בשבילו, אני אוהבת אותו אהבת נפש, אני מרגישה שאני צריכה כלים להתמודד עם הכל ואין לי את זה, אני מבקשת סה"כ דברים מאוד מאוד אלמנטריים, מאוד אנושיים.השאלה שלי מה אני עושה לא בסדר? מדוע אני לא מצליחה לקרב אותו למשפחה שלי?הרבה מהזמן הפנוי שיש הוא מעדיף להיות לבד, אני מרגישה שמשהו כבר לא כמו שהיה פעם, אני לא יודעת איך להחזיר את המצב למה שהיה בהתחלה, למרות שגם בהתחלה הוא לא היה מגיע אליי הביתה.אני בחורה שמאוד אוהבת לדבר הרבה, להיות קרובה, הוא אפילו אומר שאני לא נותנת לו מספיק ספייס, שהאהבה שלי לפעמים חונקת.לסיכום, אני אוהבת אותו אהבה אמיתית מכל הלב שלי, אני חולמת לגור איתו ולחיות איתו, אבל הדברים הללו מאוד גורמים לי לחשש, אני אוהבת אותו ורוצה לעזור לו ולהיות שם בשבילו , אבל אני מרגישה שאין לי את הכלים, ושאסור לי להישבר כי השילוב של שנינו בדיכאון הוא ממש הרסני לקשר.איך אני יכולה לגרום לו להיות פתוח יותר לסביבה? להתקרב למשפחה שלי? להיות אפילו יותר פתוח אליי ? אפילו באינטימיות.אני ממש מנסה להתחשב, ולמרות הכל מרגישה ש"נכשלתי".הצעתי טיפול זוגי, והוא קיבל את זה ממש לא טוב, בגלל שאנחנו " לא זוג נשוי וזו בדיחה".אודה לעצתך וסליחה על האורך.

ליאת יקרה,
בטח שמעת פעם, מההורים או מאחרים, שלא חיים מאהבה. לא פעם אנשים מגלים שהם לא יכולים להמשיך ולחיות עם האדם שהם אוהבים, כי חייהם הפכו להיות בלתי נסבלים, ומחליטים להיפרד. אמנם האהבה מאפשרת להתגבר על מכשולים רבים, והעובדה הזו היא הצדקת קיומו של הרגש הזה, שמאפשר לחצות מכשולים ולהמשיך, אבל היכולת הזו של האהבה מקבלת את קיומה מאותם מקרים, והם רבים, שבהם יש חוף מבטחים בצד השני של הגשר. האם זה המצב אצלך? - אני לא בטוח. אותם דברים שמפריעים לך הם הדברים שימשיכו להפריע לך, וככל שתראי אותם יותר, יפריעו לך דברים נוספים שקודם יכולת לעבור עליהם בקלות רבה יותר. והשאלה שאת צריכה לשאול את עצמך, אולי יותר מאשר אם את אוהבת אותו, היא אם כך את רואה את הזוגיות הקבועה שלך, ואת חיי הנישואים שלך לאורך זמן. האם הוא יציב מספיק, האם את יכולה לחיות עם מה שהוא יכול לתת לך ויוכל לתת לילדים שלכם, מבלי להתמרמר עוד יותר, ולהרגיש שאת מפסידה, ומבלי שזה יתנקם גם בך וגם ביחסים שביניכם?החששות שלך הם חששות טבעיים. לבן הזוג שלך יש קשיים אמיתיים. השאלה היא אם את מוכנה לקבל אותו כפי שהוא או לא היא שאלה מהותית. את לא יכולה להסתמך על כך שהוא ישתנה, כי הסיכוי הוא כנראה לא גדול. יש לו חרדה חברתית. הוא לא יהיה פתוח יותר לסביבה, וייקח לו הרבה מאד זמן להתקרב למשפחה שלך, אם בכלל, ולהיות יותר פתוח אליך, גם באינטימיות, אם בכלל. אם השינוי הזה יקרה לטובה, ראי זאת כבונוס, אבל את צריכה לבחור בו או לא לבחור בו כפי שהוא עכשיו. ואם את בוחרת בו, את צריכה גם ללמוד להתמודד עם הביקורת של ההורים, ולספר להם את מה שאת יודעת, ולהתמודד עם זה, ועם החרדות שלהם. אלא אם תבחרי להסתיר זאת מהם כל חייך - אבל גם בשביל זה את צריכה להיות חזקה מאד, כי זה אומר הסתרה שתדרוש הרבה ניתוק. הרבה מזה תלוי בצורך שלך לשמור איתם על קשר.לגבי טיפול זוגי לזוגות צעירים, אולי כדאי שתקראי, או אולי אפילו תראי לו אתהמאמר שלי על יעוץ זוגי לזוגות צעירים.