התמודדות עם התרחקות בזוגיות

ד"ר חסון שלום,
אני לא יודעת מאיפה להתחיל... אז ככה אני בת 24 ונשואה ואמא לפעוטה בת שנתיים. אני עם בעלי מגיל 18 והתהאבנו מיד יצאנו שנה וחצי והוא הציע נישואין והתחתנו בטושר. היום שנינו סטודנטים והוא גם עובד ואנחנו מותשים!! אין לנו סבלנות אחד לשניה והאוירה בבית ממש בלתי נסבלת אני מנסה כל הזמן למצוא דרכים לדבר איתו ולנסות שהדברים ישתנו אבל אני יוצאת ביקורתית ובוכיה והוא לא מבין אותי ואני מתוסכלת. אנחנו אוהבים אחד את שני המון ללא ספק אבל אין סדר בחיינו ואין כוחות להשקעה בזוגיות כי כל המאמצים הולכים על לי ודים וגידל הילדה ואני מרגישה שאין לי עוד אנרגיה במצברים ולו עוד פחות ממני, מין בינינו ירד משמעותית מהלחץ ןהדרישות שלי אני פשוט מרגישה שהוא פחות אוהב אותי ולא משנה מה הוא אומר ז כאילו שאני לא מאמינה לןו. בלב אני עודעת את זה אבל בגלל שהוא פחות מולהב ממני ונמרץ סביבי אני רוצ לציין שאני נחיתית מאד ולצערי אובססיבית אני מתחילה לחשוב שזה הבעיה אני טרודה כל היום ובעיר בזה ואני כל היום מדברת איתו על כמה רע לי ככה במטרה שזה ישתנה והוא אומר לי שקשה לו להיות נלהב כשאני מתעסקת ברע.וכאילו מחפשת אותו כלומר אם הוא עושה משהו רומנטי אבל לא כמו שעשה בעבר או כמו שציפיתי אני אומר משהו אם הוא לא רוצה לחבק אותי כל פעם שאני רוצה אני נפגעת זה שבשינה אנחנו כבר פחות צמודים מלחיץ אותי...בקיצור אני רואה כל שינוי כסימן להתרחקות וזה מפחיד אותי למוות ואני רק רוצה שזה יסתדר ואולי שמטרד הנפשי הזה ילך ואולי זה הבעיה מלכתחילה?? אההה אני אבודה!!

אני מכירה את הרגשת המותשות הזאת. גם אני למדתי בזמן שהייתה לי ולבעלי ילדה וגרנו גם אצל ההורים. אני התחלתי לילמוד לתואר כאשר הילדה הייתה בת חודשיים שזה מאוד מאוד קשה. וגם לנו הזוגיות כאילו "נעלמה" ותיפקדנו רק על תקן "שותפים". ואחר כך בשנה האחרונה שלי ללימודים (ותוך כדי גידולה של הילדה) , בעלי התחיל לילמוד ארבע שני ותוך כדי עברנו לדירה משלנו. ולמרות שהייתה לנו יותר פרטיות כי עברנו לדירה משלנו עם פחות היתערבותמההורים שאצלם גרנו 4 שנים), הזוגיות שלנו כמעט לא היתבטאה כי בעלי גם עבד ולמד ואני עבדתי במישרה חלקית וטיפלתי בילדה שלנו והיינו שחוקים. אבל ידענו שכשהוא יסיים לילמוד את הארבע השנים המתישות האלו עם מלא שיעורים ועבודות ליכתובת, אז הוא יקבל גם תואר שווה ויהיה קצת יותר זמן ביחד. וכך באמת היה. (גם אנחנו היתחתנו ,אגב, בגיל מוקדם -אני הייתי בת 18 והכרנו מגיל 17) ואפילו כשהילדה הייתה בץ 5, החלטנו להביא עוד ילד ועכשיו הוא גם בן שנה ו4 חודשים. חמודה, הכל עובר והקשיים שקיימים עכשיו- הם רק מחשלים ומעצבים את אישיותנו לצד החיובי והטוב. נישואים זה קשה וצריך לטפח אותם ולהבין ולכבד אחד את השני. גם עכשיו קצת קשה לנו כי הוא עובד הרבה שעות אבל אנו מנצלים את הזמן שיש לנו וגם את הזמן אחרי שהילדים הולכים לישון. הכל יסתדר- רק צריך להבין ולכבד וכמובן לאהוב.

מי יקרה,
אני חושב שמה שכתבה לך אלה הוא מאד נכון. קודם כל, זה באמת קשה, וכשקשה יש "סימנים של התרחקות", כי קשה וכי הרומנטיקה אינה אותה רומנטיקה. אלא שכמו כתבה לך אלה - אם יש סבלנות, אפשר להתמודד עם זה, ובסופו של דבר לצאת חזקים יותר. אלא שלך אין סבלנות כפי שהיתה לה, אולי כי את בנויה רגשית פחות יציב מאלה - וגם את כותבת את זה. הפחדים מחלחלים, והיאוש מחלחל, וזה קשה.יעזור לך טיפול פרטני, כי הוא ילמד אותך להתחזק. אבל טיפול הוא כמו "עז" נוספת בבית, כי זה עוד זמן ועוד כסף. אלא שהוא כנראה חשוב למנוע הידרדרות. חשבי על זה, ואולי לעשות זאת אפילו דרך קופת חולים, מה שיהיה זול יותר.