התמודדות עם בדידות וכאב לאחר זוגיות

שלום,
אני מתמודדת כבר 4 שנים עם זיכרון מהאקס שלא מרפה, לא עובר יום שלא חושבת עליו, אך זה סיפור מסובך. אסביר:ב05' הכרנו באינטרנט והוא הגיע מחו"ל במיוחד כדי להיפגש, היה כאן שבוע אך כשנסע כתב לי שראה בזה חוויה תיירותית בלבד ונפרדנו. לאחר שנה שלח לי מייל קצר בו שאל "מה שלומך" ואני ישר עניתי משם חידשנו את הקשר ושוב הגיע לארץ לשבוע וכשחזר לחו"ל קנה בית שנתחתן ונחייה שם - שנינו רצינו להתחתן. משם לקח אותי לחו"ל להכיר את הוריו על חשבונו. אבל הוא אדם די מיוחד, אולי סובל מהפרעה נפשית קלה, לא בעניין רע של פסיכיות אלא פשוט איטי, לא בטוח בעצמו, אקסנטרי (לא מפגר בשום פנים ואופן פשוט חושב הרבה) ואיכשהו החלטתי להפסיק את הקשר אך כמה ימים אחרי שובי לארץ נפטרה קרובת משפחה שהייתי מאוד קרובה אליה כך ששוב יצרתי איתו קשר, הוא בא ולקח אותי איתו לביתו בחו"ל עם כוונות להתחתן. הייתי שם כמה חודשים כשבמהלכם נסע לארץ אחרת לחודש למטרות עבודה. היה לנו די טוב ביחד הוא היה מבין, די אכפתי ודואג אך מצד שני גם עקשן וקשה, למשל לא כ"כ אהב יחסי מין (כך חונך) ומדי פעם נהג בקמצנות למשל סירב לקנות מזון זה או אחר בטענה שיש בבית, למרות שקנה בצמצום ולא היה הרבה. לא התחתנו, חזרתי לארץ ונפרדתי ממנו, הוא שלח מיילים התקשר, בהתחלה דיברתי איתו אפילו על לחזור לביחד אך בסוף ניתקתי קשר. אחרי חצי שנה הגיע לארץ בהפתעה אך סירבתי להיפגש איתו ולא נפגשנו. אחרי עוד חצי שנה שלח זר פרחים באנונימיות. כעבור כשנתיים פתאום חשבתי עליו כי לא הלך לי עם גברים פה ובכלל שואפת לחיות בחו"ל איפה שהוא והרי היה לנו די בסדר אז שלחתי מייל. ענה לי שמאורס לאישה שכבר יש לה ילד. ניתקתי קשר וכעבור חצי שנה התקשרתי לביתו ממחשבה שאולי נפרדו, ענתה לי האישה ואמרה "דקה אני מניחה את התינוק" כך שהבנתי שנשוי ואב לילד. הכאב שחשתי קשה מנשוא. לא בטוחה עם אהבתי אותו, אך בהשוואה לגברים שנפגשתי איתם פה נראה לי הכי רציני, כי קנה בית הפגיש עם הוריו וכו', וגם גר איפה שאני רוצה לחיות, והרי אם הייתי מתחתנת איתו הייתי מקבלת אזרחות ובית הכל היה מוכן ופספסתי את ההזדמנות כעת אם ארצה להגר זה זמן והשקעה רצינית. אני אוכלת את עצמי, מלאת חרטה וכאב משווה את אלה שאני יוצאת איתם איתו ופשוט בהלם איך פספסתי אותו. בעיקר זועמת על עצמי שלא נפגשתי איתו כשבא לארץ אז. אני לא בטוחה עד כמה אני אובייקטיבית שהרי כשעברתי לגור איתו בדיוק נפטרה קרובת המשפחה והייתי באבל אז הכל סבוך וקשור אחד בשני, כואב לי שהוא מצא זוגיות והקים משפחה ואני לא, והרי הוא מבוגר ממני בכמה שנים ולא הכי נורמלי, יסלח לי אך זאת האמת, אני לא מצליחה להתגבר ומתפלשת בכאב הזה בבקשה דוקטור אני מאוד מבקשת שתעזור לי כי אני כלואה בכלא החרטה היומיומי הזה ולא מצליחה להתאפס, לפרקים שוכחת אך אז מתפרץ הכאב בעוצמה מחודשת.בבקשה תעזור לי אין מילים כמה זקוקה לעזרה... באמת שאין.

מרוב שכתבתי בסערת רגשות ובמהירות שכחתי לציין שאני בשנות העשרים והוא בשנות השלושים וגם שאיתו (ושוב אולי זה לא איתו אלא כי אז קרובת המשפחה שנפטרה הייתה חייה ואחרי מותה איבדתי תמיכה וחברה קרובה והשתנתי - נהייתי חלשה יותר, חסרת ביטחון יותר חששנית פגיעה ווותרנית יותר) הייתי פתוחה ואמיתית יותר משהייתי אח"כ עם גברים, בטוחה יותר בעצמי, מעניינת יותר, ומאז לא הצלחתי להיות כזו עם אחרים, גם זה מטריד אותי מאוד ואני שונאת את עצמי שלא מצליחה להיות כזו גם עם אחרים אם הייתי איתו הייתי ממשיכה להיות כזו זה משגע אותי.שוב דוקטור מאוד מבקשת עזרה בבקשה.

דנה יקרה,
אני לא בטוח שאת מתגעגעת אליו, כמו שאת מתגעגעת למחשבה שלך שהנה את "מסודרת", עם אהבה ובן זוג נפלא, והכל מסתדר על מקומו בשלום מכאן והלאה. אלא שזה לא קרה כי הוא לא היה בן זוג נפלא מספיק, וכי כאשר ניסיתם, זה לא התאים לך. אבל הזיכרון של החלום עדיין קיים, כנראה יותר מאשר המציאות שהיתה ביניכם. וכאשר המציאות של היום לא מסתדרת לך, את חוזרת לתחושת ההחמצה שלך, המבוססת על החלום יותר מאשר על המציאות. כך זה נראה, כי כאשר חייתם בתוך המציאות, שהיא מעבר למספר הימים הראשונים שלכם ביחד, המציאות לא היתה לך מספיק טובה.לא כתבת בת כמה את, ואני בטוח שקשה לך לגלות שאת עדיין לבדך. אולי את צריכה סיוע, בטיפול פרטני, כדי ללמוד להתגבר, ואולי בעיקר כדי לקבל את הביטחון שאת יכולה, כי כשאת שוקעת בכאב שלך, שאולי הוא בעיקר הכאב של היותך לבדך עכשיו, קשה לך לצאת ממנו וליצור זוגיות חדשה. זה באמת לא פשוט, ואולי, במצבך, כדי להפסיק לשקוע שם, עזרה מקצועית אולי תזרז אצלך את תהליך השיקום.