התמודדות עם אכזבה וחוסר שקט

אני נשואה 4 שנים, בת 29 עם ילד בן שנה. בחודשים האחרונים יש לי לעיתים רתיעה מבן זוגי. זה לא שאני לא אוהבת אותו, אולי השיגרה ושאר הקשיים (בעיות כלכליות, עייפות, טיפול בילד) אך כל הזמן אני במחשבות אובססיביות אולי נמאס לי. זה בא תמיד כהתקפים ואחרי זמן מה זה נרגע ואנחנו בסדר. חייבת לציין שבעלי סה״כ אדם מדהים, בן זוג טוב ואבא למופת, אנחנו בקושי רבים וסה״כ זוגיות טובה נראה לי לזוג עם ילד בן שנה. יש לי את הקשיים שלי בהתמודדות מול כל המולות וההתנהלות המתישה כאמא. בעבר טופלתי אצל פסיכולוגית בין היתר כי הורי התגרשו כשהייתי נערה בדרך מאוד קשה ומכוערת ואני הייתי די מעורבת בכל הסיפור לכן היא קבעה שאולי נפגעתי נפשית מזה. לעיתים בגלל המצב אני מרגישה שאין לי כח ולא מתאים לי ואז מהדהדת בראשי המילה ״גירושין״ שמפחידה אותי מאוד ומציקה לי. ברור שאנחנו לא במצב ואין סיבה אבל לפעמים אני מרגישה שנמאס לי קצת. הציעו לי שניגש לטיפול זוגי אבל א. אני לא יודעת אם בעלי קשור לזה. ב. מצבנו הכלכלי לא מאפשר הוצאה כזאת כעת. אני די מבולבלת והמחשבות מעיקות עלי, מקווה שיהיה לך פתרון כלשהו.

מירית יקרה,
עושה רושם שעשית עם הפסיכולוגית רק חצי דרך. כלומר, קבעתם אפשרות שאולי הגרושים של הורייך הם מקור הפגיעה, אבל בין אם זה נכון ובין אם לאו, השאלה היא איך מתמודדים עם המחשבות האובססיביות שלך, שמפריעות לך לחיות את השיגרה, ואולי את האכזבה. האם זו אכזבה מכך שלא הגעת למקום שרצית להגיע? האם זו אכזבה מעצמך, שכן הגעת למקום שאליו רצית להגיע, ובכל זאת את לא מרוצה? זה יכול לקרות. כלומר, שהשיגרה שלך, של היעלמות חברת מבוגרים ושמחת החיים שנלווית לזמן שבו את עם חברות וחברים, או מבלה עם בן זוגך ללא מועקות וחובות, חסרים לך באופן מהותי. את לא הראשונה שזה קורה לה, וגם לא האחרונה.את לא צריכה להיות עם הפרעה נפשית כדי להרגיש כך. זה טבעי ונורמלי, ממש כשם שטבעי ונורמלי לחלק מהנשים להתמסר לילדים באופן רגשי טוטלי לאחר הלידה. יש כאלה, יש כאלה, ויש הרבה מצבי ביניים. אולי את צריכה קודם כל לקבל בשלום את התחושות שלך, מבלי לחשוב שמשהו בך לא בסדר. ואז, לחפש בתוך החיים שיש, היכן למצוא פינות, מדי פעם, של שמחה. הן עם הילד, והן בלעדיו, כשאפשר. אולי, אם לא תרגישי ייסורי מצפון חזקים מדי (קצת זה בסדר...), ואם תצליחו פעם בשבוע או בשבועיים לשלם לבייביסיטר (זה יותר זול מאשר טיפול זוגי), ולצאת, ולפעמים אולי גם לבדך להיפגש עם חברה, או לעשות משהו אחר שאת אוהבת ושייתן לך קצת שלווה. ההבנה שאת באמת זקוקה לקצת יותר חיים אחרים מאשר רק עבודה-אמא, והליכה עד כמה שאפשר גם במסלול הזה, כשהוא משולב בקבלה העצמית שלך את מה שאת, יכול להיות השילוב שלו את זקוקה. שניהם יחד אולי גם ישחררו קצת לחצים, ויאפשרו לך להתפנות רגשית מחדש גם לבן זוגך. זה יהיה קל יותר לביצוע כל עוד את לא מעצימה כעסים, לא כלפיו וגם לא כלפי עצמך.