התמודדות עם אבל - פורום תמיכה

ד"ר חסון שלום
לך,כתבתי לך בנוגע לאובדן הכלבה שלי.עד היום לא נקלט אצלי לגמרי שהיא איננה. אני מביטה בתמונותיה ולא מצליחה לקלוט שזה הדבר היחיד שנותר ממנה - תמונה דו מימדית במקום הכלבה האוהבת והטובה שלי.זה יישמע ילדותי, אך אני מתייסרת במחשבה האם יש חיים אחרי המוות לכלבים, האם יש כלבים בגן עדן? האם אפגוש בה שוב, שם? כשסבי נפטר ניחמה אותי המחשבה שהוא רואה אותי (איני דתיה), שהוא למעלה ושמתישהו ניפגש. אך קשה לי לקבל את המחשבה שלעולם לא אראה אותה עוד.החברה שלנו אינה סבלנית כלפי אדם המתאבל על כלבו. איש אינו מוכן להאזין בסבלנות ובעניין, כולם אומרים שהיא חיה הרבה בשביל כלב, שאלה החיים, שאין מה לעשות וצריך להתקדם. מתייחסים לעניין בביטול. ולי רק מתחשק לצרוח את שמה, ושאני מתגעגעת ואוהבת ומצטערת. אך אין לי מקום בו אוכל לעשות זאת והזעקה נותרת חנוקה בגרוני.איכשהו נאטמו זיכרונותיי עליה. כמעט מחצית מחיי היינו יחד, אך עליי לנבור בזיכרון כדי למצוא זיכרונות ספציפיים - כאילו מוחי אינו רוצה או מגונן עליי. זהו לימבו איום ונורא בין נבירה בזיכרון לבין זיכרונות שצצים פתאום ומכאיבים ומדמיעים. למה קשה לי להיזכר?לפעמים אני רק מתבוננת בתמונותיה "באדישות" ואינני מזילה דמעה. ולפעמים הדמעות תוקפות בהפתעה.בשבוע בו חלתה ניגשתי אליה פחות מהרגיל. בכוונה. כאילו הייתה "מזוהמת". אולי פחדתי. או נגעלתי. או סתם ניסיתי לגונן על עצמי, בתת מודע. אין מחילה על זה.רבים ייעצו לא לנתח אותה על מנת לחסוך ממנה ייסורים. אבל החלטנו לנתח. למה? הרי תמיד היינו נגד ניתוחים. איך פתאום הסכמנו? רצינו להצילה. אבל מה אם- לעזאזל- מה אם רצינו לחסוך מעצמנו את הסבל שבלראותה גוססת בבית? בתת מודע. לחסוך מעצמנו את הסבל שבלהרדים אותה? איך פישלנו ולא ראינו שזה הסוף ולא לקחנו אותה הביתה למות, גם אחרי הניתוח? איך לא ראינו את הברור מאליו???אובייקטיבית, לא ביליתי איתה מספיק זמן בחייה. לא אני זו שהוציאה אותה לטיולים, לא הקדשתי לה מספיק זמן, והזמן הזה לא יישוב. בלתי נסבל!היא הייתה מלאה אז אסרתי על בני המשפחה להאכילה במטעמים מטעמי דיאטה. הייתי צריכה להיות פחות קשוחה, להבין שהיא כבר מבוגרת וזה כבר לא כזה משנה. מנעתי ממנה תענוג כה גדול - היא אהבה לאכול. כעת הייתי נותנת הכל, אך היא לא פה. ולא תחזור. והרי בחודשים האחרונים חשבתי על מותה מדי פעם. ידעתי שזהו גיל שבו כבר "אין ביטוח". ובכל זאת הקשחתי את ליבי בנוגע לתזונה.רק רוצה לדעת איך להמשיך הלאה. בין השערות שלה שאני מוצאת וכבר לא יהיו עוד כאלה לעולם. כן, נתנו לה חיים טובים. אך היה הרבה שניתן היה לשפר. המון ליטופים ותשומת לב שלא ליטפתי כי לקחתי אותה כמובנת מאליו והעדפתי לעסוק במשהו אחר בעוד היא ברקע. אובייקטיבית. היו לה חיים טובים ומוות כואב פיזית ובודד. מה הייתי נותנת כדי לשוב ולחבק אותה. לא נקלט אצלי שהיא באמת איננה. יש את חלקי השניות האלה שאני שוכחת וחושבת שצריך למלא לה את כלי המזון למשל ואז המציאות מכה בי. תשובתך בעבר הקלה עליי אך עברו כמה שבועות וזה קשה. סליחה על האורך. הייתי חייבת לפרוק את מה שכואב.

מג יקרה,
אבל הוא אבל, וכשם שהיא היתה מאד יקרה לך בחייה, היא יקרה לך גם לאחר תום חייה. את מרגישה אשמה, וזה טבעי, ביחס לכל מיני דברים שהיית יכולה בהם להקל עליה, ולא סתם עשיתי את ההשוואה בעבר לטיפול בהורה מבוגר, על רגשי האשם הנילווים להגבלות השונות שמגבילים אותו. אחרי הכל, אנחנו רוצים אותו עוד ועוד איתנו, ומנסים להציל עוד חודשים, ימים ושעות, ולפעמים על חשבון הנאות פשוטות וקטנות. טבעי לעשות כן, בשל החרדה שלנו על שלומם של היקרים לנו. טבעי להרגיש אשם אחר-כך, בדיעבד, כאשר כל ההגנה שניסינו להגן לכאורה לא הועילה. ואולי כן הועילה, אבל רק חלקית, כי אולי נוספו עוד כמה חודשים או שבועות של חיים, רק בזכות ההקפדה הזו. לא משהו שאת יכולה לדעת בוודאות, כמובן, אבל את כן יכולה לדעת בוודאות שהכוונות שלך היו טובות.מקובל שאבל מאדם יקר נמשך כשנה, שלאחריה אנשים די חוזרים למסלול החיים הרגיל. אם האבל מפריע לחיים השוטפים מעבר לשנה, רצוי ללכת לטיפול. אין הכללה שכזו לאבל מבעל חיים אהוב, ואצל רוב האנשים זמן האבל אכן קצר יותר. אלא שלא כל האנשים עושים את ההפרדה הזו מבחינה רגשית בין אבל על בן משפחה לאבל על בעל חיים אהוב שהיה חלק מהמשפחה. קחי את הזמן, זה בסדר. אבל אם עוד כמה חודשים תראי שאת עדיין באותו מקום, לכי לטיפול אצל מטפל שיהיה מוכן לקבל את העובדה שמבחינתך, אבל על בעל חיים קרוב שנפטר, הוא במקום רגשי דומה לזה שיהיה על אדם קרוב. אם תרצי לעשות זאת, תוכלי לשאול ולדבר על כך במהלך השיחה הטלפונית הראשונה שלך עם מטפל/ת.

ד"ר חסון היקר
שלום,תודה רבה על תשובתך. היא חיזקה אותי והבהירה קצת את המצב. וגם הקלה עליי העובדה שרשמתי את הדברים ושהם נאמרו.תודה.