התלבטויות בזוגיות: האם להישאר או ללכת?

אני בקשר 8 שנים עם בן זוג. וגרה אתו 5 שנים.בתחילת הקשר, חברתו לשעבר הסיתה אותו נגדי.בסוף הוא עזב אותה לגמרי (לא בגללי).אך, מילות ההסתה שלה כלפי, היו שגורות בפיו המון זמן. גם היום.ולי נראה שהוא עדיין לא התגבר עליה.בנוסף בני משפחתו עושים עליו חרם (האחים שלו וגם גרושתו לשעבר וילדיו).בגלל שהוא בקשר איתי. הם אומרים לו בפירוש לבוא אליהם בלעדי. (לא עשיתי להם רע. זאת סתם שנאה בלי סיבה).אני לא אדם רע - אלא נהפוך הוא. טובה ואכפתית ואף חכמה.בן הזוג שלי רוב הערב (אחרי העבודה), יושב או ישן בספת הסלון ולא מדבר איתי, לא יוזם לצאת, סקס, כלום! אם אנחנו יוצאים לאן שהוא או עושים משהו, זה רק כי אני יוזמת.הוא שוכב וישן כל הערב או כל היום. וגם לא מדבר.ולדעתי גם בגלל שיש לו אישיות פאסיבית - אגרסיבית, אז הוא גם לא פועל כדי להיפרד ממני.הוא מכחיש את כל מה שאני אומרת.הוא לא מגן עלי מפני החרם שעושה המשפחה שלו עלי.בעבר, כשהיינו הולכים לאחד האחים שלו או למפגש משפחתי איתם, אז לידם הוא היה חייב להראות להם כמה שהוא אומלל איתי וכמה שהוא שונא אותי וכועס עלי כל הזמן על כלום דבר שאני עושה או אומרת. הוא עשה גם פרצופים מסכנים וכועסים עלי, או מזלזלים ובוטים. ואחר כך בבית הוא היה נחמד אלי.ועם המשפחה שלי זה הפוך - לידם הוא מראה להם שהוא האביר על הסוס הלבן בשבילי וכשאנחנו חוזרים הביתה אז הוא מתהפך ומתחיל להתנהג אלי גרוע.אני אדם אוהב ומסור מטבעי, ולכן עושה הכול כדי שמערכת היחסים בינינו תצליח. אך זה לא הדדי. לבן זוג שלי יש אופי הרסני. אני בונה והוא הורס. הוא לא מבין מה זאת מערכת יחסים. כך זה נראה לי.אני לבד אתו ובודדה אתו קשות.כשאני אומרת לו שההתנהגות שלו מכאיבה לי, אז הוא חוזר להסתכל בטלוויזיה וצוחק בקול רם ונהנה, כאילו לא אמרתי כלום. (אני בחדר השני והוא חושב שאני ישנה).משום שאני כבר בת 50 ולא מבוססת, אז אני לא רואה איך לעשות את המעבר החוצה ממנו. פוחדת שמשפחתו תשמח על כך שהם נפטרו ממני, וזה יכאב לי גם כפרודה ממנו. במחשבותיי. וגם פוחדת שאף גבר לא ירצה אותי. אני כבר מרגישה אישה דוחה, מרוב שהוא דחה אותי כאדם וכאישה כל כך הרבה שנים.בקושי יש לי משפחה. רק אחות אחת. זהו. והיא לא פנויה אלי, משום משפחתה שלה וזה בסדר. זה ברור ומובן.הכאב שלי הוא גדול ואני לא יודעת מה לעשות.החיים שלי מתבזבזים אתו. הכישרון שלי בקשר, כך זה מרגיש.הוא אדם כזה שלא מעריך שום דבר.הזמן ארוך השנים שלי אתו גם כן לא עשה לי טוב.לא יודעת אם אני יוכל מיד להתחיל קשר חדש, כי לא יודעת איזה טראומות לפתע יקפצו לי החוצה מהקשר אתו.ופסק זמן כדי להיות לבד, עלול להיות לי קשה במיוחד, כי אני ממש לבד.אין לי אף אחד. ממש כך. זה לטפס על הקירות בכל יום.מה עלי לעשות? כיצד לחשוב? להתנהג? לפעול?מה דעתך?ועוד דבר - כשאני יושבת לידו בסלון אז הוא נרדם, וכשאני יוצאת מהסלון והולכת לשבת בחדר השינה, אז הוא לפתע מתעורר ומסתכל בטלוויזיה שעות ארוכות. לבד. ואם אני חוזרת לסלון אז הוא נרדם שוב.אני ממש מרגישה אומללה ושהחיים שלי נהרסים אתו. הוא הופך את הקשר הזה לבלתי אפשרי.

שמואלה יקרה,
אני חושב שאת יודעת מה נכון ומה טוב לך, וגם מה לא טוב לך. אלא שאת מרגישה כבולה - כי את לא מבוססת, וכי את פוחדת לצאת מהקשר הזה. לולא היית פוחדת, למי בכלל איכפת אם המשפחה שלו שמחה או לא מכך שאת עוזבת, כל עוד זה מה שאת רוצה? אז גם את תהיי שמחה להיפרד לשלום מהם, לא פחות משהם שמחים, ואולי יותר. והרי לא זה מה שמשנה. מה שחשוב הוא להיות במקום שבו את רוצה להיות, ואת לא רואה כרגע את ה"לבד" שלך טוב ועדיף מה"ביחד" שלך איתו - שהוא רע. וזה, כי את חוששת שהלבד הוא יהיה קשה הרבה יותר, ואולי בעיקר כלכלית.את יודעת שהחיים שלך מתבזבזים איתו. את אומרת את זה במפורש.אבל את חוששת מליצור שינוי. ואז את נשארת עם השאלה: האם הלבד שלך באמת כזה רע? האם יש דרך שבה הלבד שלך יכול להיות יותר טוב מאשר הביחד הרע הזה? אולי אפילו אם הוא לא באמת טוב, הוא עדיין יכול להיות טוב יותר, ולפחות גם עם הפוטנציאל לעוד יותר טוב - אפילו אם זה דורש מאמץ, ואפילו אם יהיו שלבים שבהם תתייאשי וכן, תטפסי על הקירות. ולכי ודעי: אולי תפתיעי את עצמך? כרגע, את יושבת לידו בסלון והוא נרדם, וכשאת יוצאת מהסלון לחדר השינה, הוא מתעורר ומסתכל על הטלויזיה שעות, עד שאת מגיעה, והוא נרדם שוב.לא יודע - אולי זה לא נורא מספיק. מה את אומרת? האם תרצי לחכות עוד שנה-שנתיים או חמש כשהדברים יישארו אותו הדבר, ורק אז תגידי לעצמך שדי? - כי לפי התאור שלך, אין שום סימנים לכך שמשהו ישתנה בקשר שלכם.