התלבטויות בזוגיות: מה לעשות?

שלום,
אני בת 23.לפני 5 חודשים עזבתי את הארץ, את המשפחה, את החברים, את העבודה ואת החיים שלי באופן כללי ובחרתי לחיות עם חבר שלי בבואנוס איירס.הכרנו לפני שנה בטיול ומאז אנחנו ביחד. שנה ברוטו כי 8 חודשים היינו בנפרד וניהלנו קשר ישראל-ארגנטינה. הוא הגבר הראשון שהתאהבתי בו ושאני אוהבת. הכל התחיל כמו סיפור הוליוודי ועפו ניצוצות לכל עבר. לפעמים עדיין עפים..העניין הוא שאני מרגישה שאני נכנסת לדיכאון עמוק כאן. אני מרגישה בודדה. אין לי חברים וקשיי השפה שוברים אותי. אני באופן כללי בן אדם מאוד חברותי ותקשרותי וברגע שלקחו לי את אלמנט התקשורת- אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי. אני מפתחת אנטיגוניזם נגד ארגנטינה (האנשים מאוד סגורים לתרבות שלהם ורובם לא דוברים אנגלית) ולפעמים מרגישה שאני מאשימה אותו על זה שאני כאן סובלת.אני מתחילה ללמוד באוניברסיטה העברית באוק' אבל מהות הקשר שלנו והעתיד המשותף שלנו מטריד אותי.מצד אחד הוא הבן אדם בשבילי. גבר ופרטנר מצוין בכל מובן. מצד שני, אני דועכת ונובלת פה. אני יודעת שיש לי רק כמה חודשים "לשרוד" עד החזרה לארץ אבל נמאס לי לבכות.בנוסף, אני מאוד צעירה ואולי לא התנסיתי מספיק. אני מפחדת שבעתיד יצוצו לי תהיות וחרטות שאולי לא התנסיתי מספיק.ומעל הכל- הקריירה. אני רוצה לפתח קריירה מוצלחת ואני לא יודעת אם הקושי הזה עם חבר ארגנטינאי (גם אם הוא יגיע לארץ כמתוכנן) יעזור או יעיב על התוכניות שלי. אני רוצה להיות מפוקסת.העליתי כאן אולי יותר מדי דילמות. מקווה שתוכלו לייעץ לי.תודה ולהתראות מבואנוס איירס

חשוב לציין שהחבר בן 32 והתכנון הוא להגיע לארץ אחרי שמסיים לימודים.הוא אוהב אותי מאוד מאוד והתוכניות שלו רציניות מאוד לגבי.

יסמין יקרה,
בחרת דרך, ועכשיו את מבינה שהעלייה עד לראש ההר קשה מדי, ואת רוצה למצוא מעקפים מתונים יותר אל הצד השני של ההר. מותר לך. זה קורה שהדרך קשה מדי. אבל אני מבין ממך שאת גם לא בטוחה לגמרי שאת רוצה להיות בצד השני של ההר הזה. ובמילים אחרות – את בספק אם את בשלה לתהליך הזה של מחוייבות לגבר אחד, נפלא ככל שיהיה – אבל גם עם הקשיים שיהיו איתו בשל הפערים שישנם ביניכם, כי את רואה את עצמך עושה דברים נוספים בטרם התחייבות שכזו. וגם זה בסדר. מותר לך. מה עוד שכנראה גם מפחיד אותך הגיל שלו, וההבנה שהוא ירצה מחוייבות והקמת משפחה עוד הרבה לפנייך, שאת בתחילת הדרך.אני לא יכול מכאן להקל על מצבך הנפשי. אני מבין את ההתלבטות, והיא כנראה גדלה בעקבות הבדידות שלך שם, ואולי אפילו ההחלשות של הבטחון שלך בעתיד המשותף איתו נובעת מההבנה של מידת הפערים שהתגברה כתוצאה מהבדידות שלך.האם את חייבת להישאר שם ולבכות? – אני לא בטוח. יתכן שעדיף לך לחזור לארץ, ולחכות כאן. ברור שכך או כך את מפסידה משהו. נכון שהמרחק ממנו הוא סיכון של הזוגיות, ונכון שהמרחק ממנו יהיה קשה לך כשאת מאוהבת, אבל לפי דברייך גם להישאר שם זה סיכון של הזוגיות, וגם להישאר שם כואב. אולי כדאי לך לעשות את הצעד הזה, ולבחון את הזוגיות שלכם ואת הכוח שיש לה מחדש כאשר הוא יגיע לארץ. ואולי זה מה שרצית שאכתוב לך.