הריון לא מתוכנן: חובת אזהרה?

שלום רב,
לפני מספר שבועות התחלתי קשר זוגי שהוביל לקיום יחסי מין. היום, תוך כדי שיחה שגרתית, בן זוגי הבין שאני לא משתמשת בשום אמצעי מניעה כגון גלולות או התקן, התגובה שלו הייתה מאוד חריפה וכועסת. איך לא אמרת לי?הנושא הזה הוא כמובן מורכב ואפשר להתייחס אליו מזוויות רבות, אני רוצה להתמקד בשאלה של מי האחריות לשים את הנושא על השולחן?האם בתור אישה שמחזיקה בידיה את רוב האפשרויות למניעת הריון, האחריות היא שלי בלבד לעדכן אותו? או האם האחריות היא של הגבר באותה המידה לגלות עניין ולשאול אותי בדיוק מה מצב המוגנות שלי?

רעות יקרה,
אם הוא עלול להיות למצוא את עצמו במחוייבות גדולה מאד (ילד+מזונות) לשנים רבות, כשאת יודעת על זה והוא נאיבי ולא שואל - ולו רק מהסיבה הפשוטה שרוב הנשים במצב הזה לא ייקחו סיכון של כניסה להריון - ההגיון אומר שאת צריכה ליידע אותו, לפחות כדי להצילו מעיסקה שלא התכוון להכנס אליה. אני מניח שהיית מזהירה ידיד שלך שסיפר לך שקיים יחסי מין לא מוגנים מתוך הנחה לא בדוקה שהיא משתמשת באמצעי מניעה, או את אחיך במצב דומה, ודורשת מהם לבדוק בפעם הבאה. גם כאן, אני חושבת שהיית מחוייבת להזהיר אותו אם יש סיכון שהוא עושה זאת מתוך תמימות או רשלנות.יותר מזה, מן הסתם - אם את יודעת שיש סיכוי כלשהו לכניסה להריון, ומקיימת איתו יחסי מין בכל זאת, זה אומר שמבחינתך זה בסדר להכנס להריון. אם זו כוונתך ואת אכן מוכנה להכנס להריון ממנו (אחרת היית נזהרת, נכון?), את מנצלת בזה את התמימות של הצד השני, ויש בזה הונאה מכוונת.משפטית? - אני לא יודע. אבל אני לא מאד אתפלא אם זה תופס גם משפטית. אם את רוצה לבדוק, בדקי תחת "גניבת זרע".

תודה אורן על התגובה."מנצלת תמימות?!"חשוב לי לציין כי אין ברצוני להיכנס להריון ובטח שלא לגנוב זרע של אף אחד. ואם הייתי נכנסת להריון הייתי עושה הפלה בוודאות חד משמעית וללא כל ספק.אני החלטתי:1. לא לקחת גלולות כי הן עושות לי כתמי פיגמנטציה מכוערים שאני נלחמת בהם כבר שנים.2. לא לשים התקן כי אני רוצה זוגיות וילדים בשנים הקרובות.3. שאני מעדיפה לקחת את הסיכון בשיטה הישנה של לגמור בחוץ, היא משרתת אותי כבר כמה שנים, במערכות יחסים ארוכות טווח.4. תמיד יש פוסטינוראורן, אני יודעת שזה לא אחראי, עם זה אין ויכוח, נכון אני לא אחראית כשזה מגיע לתשוקות ויצרים חסרי שליטה, אבל זו החלטה שלי ואני לוקחת עליה את כל האחריות.מדוע בן הזוג שלי לא יכול לקחת את האחריות הבסיסית ורק לשאול אותי מה עמדתי בעניין והאם אני מוגנת? מדוע זה בסדר לבסס את היחסים המיניים איתי על סמך הנחה שרירותית שאולי אני מוגנת?אם הנושא כל כך קריטי ומפחיד עבורך אז תשאל אותי.

רעות יקרה,
את צודקת, אבל...כלומר - המפתח אחר-כך נשאר בידייך, ואת אומרת שתשתמשי בו בודאות, מה שהוא לא יכול לדעת מראש. אם הוא נכנס לתוכנית השקעה לטווח ארוך מבלי לדעת, הוא נכנס בתמימות - וכן, "תמימות" כי הוא אמור לשאול וכי הוא אמור להיזהר, וכי הוא אמור להבין שאולי יש מי שלא תשתמש באמצעי מניעה - וכל עוד אינו נזהר בעצמו וסומך עליך, הוא תמים. לא בגללך, אולי, אבל בגללו.מרבית האנשים לא אוהבים להכניס עצמם למלכודת כשהמפתח לא נמצא אצלם והם צריכים לסמוך על מישהו אחר שיוציא אותם משם. באותה אנלוגיה, סביר שהוא הניח, בתמימותו, שהמלכודת נעולה מבחוץ, ולכן שלא יישאר תלוי ברצונך הטוב אחר-כך. ואם זה לא היה המצב, והמפתח נשאר אצלך, כדאי שהוא יידע זאת מראש כדי שיחליט בעצמו אם הוא סומך עליך או לא שאכן תשתמשי בו.אני כן מבין את הסיטואציה, בעיקר אם היא חד פעמית (ראשונה), וכשאת יודעת שבכל מקרה לא תשארי בהריון. זה יכול לקרות גם אם רצוי שלא. אבל זה לא המצב כאשר הקשר המיני ביניכם נמשך, ויש לכם זמן לדבר על זה בנחת לאחר אותו מקרה ראשון. אבל מה שאני לא מבין הוא שאם את סומכת על גמירה בחוץ --- על מה היה לו לכעוס? ואולי אני צריך לשאול: איך זה שהוא לא ידע את זה?

הוא לא ידע כי לא אמרתי לו במפורש לגמור בחוץ. למען הסדר הטוב, אני מכירה אותו כבר עשר שנים, מדובר בגבר בן 45, גרוש ואב לשני ילדים בוגרים, לא אמרתי כי לא יעלה על הדעת שהוא יגמור בפנים ללא הסכמתי! מה גם שהוא בכלל לא גומר בזמן הסקס שלנו עקב משקעים מיחסים קודמים.אני יכולה להבטיח לך שבן זוגי (אולי כבר לא) אינו תמים, הוא איש חכם וחריף מאוד במישורים רבים בחייו. אבל בעניין הזה הוא מסרב לקחת אחריות ומעביר את האחריות אליי בלבד ובאופן מוחלט. בנוסף הוא גם זועם וכועס עליי ומאשים אותי באופן בוטה שסיכנתי את עצמי ואותו.חשוב לי להבהיר שהשאלה כאן היא בסיסית ופשוטה: על מי חלה חובת הדיווח או השאלה? עליי? עליו? או על שנינו באותה מידה?תודה

רעות יקרה,
אם לא ראית את התשובה ברורה לגמרי כבר במה שכבר כתבתי, יתכן שאת מתקשה לקבל תשובות מאחרים עד שלא תקבלי את התשובה שאת רוצה. לפחות אני מתרשם שזה המצב כרגע בינינו, וחשבי אם את לא עושה זאת אולי גם מול אחרים. את כועסת, וזה ברור - קודם על בן זוגך שכעס עליך, ועכשיו אולי גם עלי. את רוצה להיות צודקת, ומחפשת תמיכה לצדק שלך במקום להבין שלא תמיד זה כל כך חשוב, ושפתיחות והבנה ומקום גם (גם!) לתפיסת עולמו של הצד השני ייקלו על שניכם להיות ביחד. כשאת עסוקה בצדק שלך בלבד, זה קשה יותר.האם יכול להיות שבגלל זה אולי כבר אינכם ביחד?