הצדקות להחלטות: מתי הן מוצדקות?

שלום רב,
אני בת 32 נשואה מזה שנתיים ובן בן שנה. אני חייה בארה"ב כבר 2.5 שנים כיוון שבן זוגי עובד פה ב7 שנים האחרונות.כשחברתי אליו לארה"ב ויתרתי על המון דברים (המשך השכלה גבוהה, עבודה נהדרת, חברים ומשפחה). לאחר שנולד הבן הרגשתי שהכל סוגר עלי. כל פעם שהייתי "בוכה" לבעלי על שקשה לי עם הבדידות וחוסר העזרה בהעדרו, הוא היה שולף את המשפט הקבוע "חיזרי לארץ אם הילד". תמיד שללתי את האפשרות כי חשבתי פן זה יפגע בנו כזוג (לא שתסכולי לא פוגע..). לאחרונה מאחר והרבה לטוס וממש לא היה בבית החלטתי לדאוג לאושרי ולחזור לארץ לצמיתות, סיפרתי על כך לבעלי ופתאום הוא "השתפן" (כמובן דאג לשמור על האגו שלו ואמר פשוט כמו, "עדיף שתשארי, עדיף שכרגע לא תקחי החלטה", לא ניסיתי לעשות זאת כדי ל"הכניס" לו, ממש לא אלא על מנת לקחת אחריות על חיי ואושרי/חיי בני.כמובן מצפוני עובד 24/7 כרגע ואני באמת רוצה לבצע את המעבר.אני גם יודעת שכיוון שבעלי מנסה בכל דרך אפשרית להעביר את עבודתו לארץ, זה רק עיניין של כמה חודשים (אולי 7 מקס'). אני באה מכיוון של שליחות זוגית ולא "אני עוברת, אתה נשאר", אלא אני אבנה את הקן עבור שנינו, בני ייכנס לגן של אימי (ברכה לאנושות) ואני אחזור לעבוד וללמוד סוף סוף.משום מה ברגע שלקחתי החלטה, בעלי מנגן משהו על מצפוני או שמצפוני מתנגן לו לבד. עדיין בעלי ישמור על האגו ולא יאמר: "אני רוצה שתשארו, אני אתגעגע" אם כי אני יודעת שזה המצב, הוא מאוד קשור למשפחה ואוהב את בני מאוד וזה ניכר ביחסים בניהם.שתי שאלות אחרי הרקע הנ"ל:א. האם אני טועה בכך שאני עוברת, משמע זה יפרק אותו כזוג?ב. האם זה יפגע בבני לא לראות את אביו זמן מה?ג. האם יש הצדקה לכך שמצפוני עובר 24/7?תודה רבה ושבוע מקסים,חסויה

סליחה על השגיאות פה ושם, רק עכשיו קראתי את שכתבתי באופן מלא ותודה על תשובתך מראש :)

חסויה יקרה,
בודאי שיש הצדקה למצפון שלך שעובד שעות נוספות, כי החלטה שלך פוגעת באחרים. אלא שאין זה אומר שהיא אינה מוצדקת. החלטה יכולה להיות גם מוצדקת וגם פוגעת באחרים. ואין ספק שיש לך הרבה הצדקות לחזור לארץ. אלא שהצדקות אינן קשורות רק לענייני צדק ועוול, אלא גם גם לשאלה מה נכון ומועיל יותר. וכאן, אני מתקשה להשיב לך. ברור שאת תהיי מאושרת יותר במקום שבו יהיה לך מה לעשות חוץ מ"להיות בבית". אבל תצטרכי להצדיק את השהיה שלך בארץ ללא בן זוגך במשהו מעשי, כלומר, לא רק להיות עם משפחה וחברים, ולא רק להיות עסוקה בלהיות במצב של "לא בודדת", אלא גם באמת להתקדם בכיוונים שרצית להתקדם. יש לזה מחירים, שאת מודעת להם, והרווח צריך להצדיק אותם. ככל שהרווח גדול יותר, כך הצדקה גדולה יותר.אלא שגם לאלטרנטיבה, של להמשיך ולהיות איתו שם, עד שתחזרו, יש הצדקות. והן הקשר שלך עם בן זוגך, הקשר שלו איתך, והקשר שבין הבן שלכם לאביו. 7 חודשים זה הרבה לילד לא לראות את אביו באופן מסודר. ולכן, אם את מחליטה להישאר שם, הרי זה בתנאי שההצדקות שלך להיות שם צריכות להיות יעילות, כלומר, בתנאי שאת מסוגלת לזה נפשית. יכול להיות שהעובדה שבן זוגך סוף סוף התחיל להקשיב למצוקה שלך תועיל לך, אבל גם אולי זה לא יספיק לך. נסי להיות קשובה לכל המעורבים, ולראות אם את מסוגלת להקרבה נוספת. אם לא, אז זה מה שיש.