הפסקתם לדבר: מה עכשיו?

ד"ר חסון שלום,
בן זוגי (40 גרוש פלוס שניים) ואני (35 רווקה) יחד 3 שנים מתוכן גרים יחד שנתיים.עד שהכרתי אותו לא היו לי הרבה מערכות יחסים רציניות, לא שלא רציתי, יצאתי להמון דייטים, ולא עיקמתי את הפרצוף אם גבר לא ענה על "רשימת מכולת" כלשהי.כשהכרנו ההתאהבות הייתה מידית, ובסך הכל הקשר בינינו נפלא, אבל בשנה האחרונה אני נמצאת בדילמה לגבי האם זה קשר שמתאים לי בגלל התחושה התמידית שלי שאני זאת שנותנת מעצמה יותר לקשר.לפני שנה שוחחנו על עתיד הקשר, אמרתי לו שאני רוצה להתחתן ולהקים איתו משפחה. הוא אמר שגם הוא רוצה בזאת, אבל בכל פעם שבה הצעתי להתחיל לתכנן את החתונה, התחמק בתירוץ אחר, אז אמרתי לו שאם הוא באמת לא רוצה בכך, עדיף שניפרד, אז התחנן שלא אעזוב אותו ואמר שהוא מאד רוצה.מאז שום דבר לא באמת זז, אני פסיבית ולא עושה כלום כי מצד אחד אני מאד אוהבת אותו ומצד שני מרגישה שבחיי היום יום אני זאת שמעניקה לו יותר: עוזרת ומארחת את ילדיו כשהם מגיעים אלינו, מפנקת וקונה לו מתנות בעוד שהוא בקושי עושה זאת (הייתי צריכה "ללמד" אותו לקנות לי מתנה ליום ההולדת למרות שהוא מרוויח כפול ממני ולא דרשתי תכשיט יקר).כשאני כועסת אני מאשימה את עצמי על שאני מצפה שיחזיר לי באותה מידה, על שאני באה אליו בדרישות במקום לשמוח שאני במערכת יחסים עם גבר שאני אוהבת אחרי כל אותן שנים של חיפושים. מצד שני יש רגעים שבהם בא לי לעזוב אותו, הגישה שלו הוציאה לי את החשק לחתונה ואני שוקלת פשוט לחפש גבר כדי להביא איתו ילד לעולם. הדילמה הזאת הופכת אותי למיואשת וחסרת אנרגיה.

גלית יקרה,
נראה לי שמרוב ייאוש ממנו, ומרוב התחמקויות שלו - הפסקתם לדבר. את כבר לא רוצה להיות הנודניקית, והוא - אני לא יודע מה הוא רוצה, ואם הוא מתכנן קריסטמס יוצא דופן עם הצעת נישואים, או רק למשוך את הזמן, עד שתשכחי שאת רוצה גם ילד, כי הוא לא מעוניין בעוד אחד. אבל כשלא מדברים, אז לא מדברים, ואת לא יודעת מה יהיה בעוד שנה או בעוד חודש, ועכשיו, אולי גם לא מה יהיה בעוד שבוע.אני חושב שאולי הגיע הזמן לדבר שוב. לא להציע פרידה, אלא להבהיר שאת מאד אוהבת אותו, אבל אם אין החלטות בזמן הקרוב, ותני זמן, אז תתחילי בהליכים, מיד לאחר מכן, להביא ילד לעולם. ושאם הוא ירצה להיות חלק מהאבהות גם לילד לא שלו, אז הוא מוזמן כי את אוהבת אותו, ואם לא, אז לא.אני חושב שאת חושבת שיהיה לך קשה לומר זאת ללא כעס וללא מריבה, אבל נסי. אולי דווקא אם תגידי זאת מתוך ייאוש צלול, ומתוך החלטיות, יזוז משהו. ואם לא - ממילא כבר החלטת שאת רוצה אחרת, ולכן לא תפסידי הרבה. זה המקום שבו אולטימטום הוא דבר ראוי, לא כשאת לא לגמרי לא מתכוונת לו, כפי שהיה אולי בפרידות קודמות שלכם.