המשפחה שלו חשובה לו

שלום רב
ד"ר,אני ובן זוגי כשנה יחד.במהלך השנה הנ"ל עברנו דברים מדהימים יחד, הקשר בינינו חזק מאוד והתגברנו על הרבה מכשולים.אבל לצערי לא הכל כזה מושלם.הוא בן בכור למשפחה בת 3 ילדים, אחרי זה אח שלו(פחות או יותר בגיל שלו) ואחותו הקטנה בת ה-10.לפני שנה (בערך מתי שהכרנו), הוריו התגרשו בשל בגידה של האבא.חוץ מאחותו הקטנה, שהיא בסה"כ ילדה והם נורא קשורים אחד לשנייה, אמו ואחיו שחיים בבית אנשים נורא אנטיפתים - כשאני נכנסת אליהם הביתה בקושי אומרים לי שלום, לא מחייכים אליי, לא מדברים איתי.אני בטוחה שגם לי יש חלק בזה כי אני בן אדם נורא סגור וביישן מטבעי- אך נורא מפריע לי האנטיות הזאת כלפיי (למרות שאני בטוחה שזה עניין של אופי של האנשים ולאו דווקא קשור אליי אישית) אך עדיין זה נורא קשה לי, אני לא באמת מצליחה להרגיש אצלו שייכת במאה אחוז, אף פעם לא ניתנה לי התחושה שאני באמת רצויה שם.עם אמו עוד יש לי דיבור פה ושם, והכי הזוי, זה שלפעמים (בפעמים באמת רחוקות) היא יכולה להיות מקסימה אליי (וגם זה במידה מסויימת) אבל בשאר הפעמים ממש לא.חוץ מאמא שלו ואחותו, עם אח שלו לא יצא לי לדבר שנה שלמה מילה אחת (חוץ מהיי, ומה נשמע בפעמים נדירות).חשוב לי לציין כי מאז שהכרנו אני נמצאת אצלו המון, ישנה אצלו כמעט כל יום, ואפילו הוריו כבר התחילו להשתמש במושג "החדר שלכם", כאילו שאוטומטית עברתי לגור שם.אני בן אדם שמגיע ממשפחה נורא חמה, תמיד שהוא בא אליי כולם נותנים לו פה תחושה שהוא הכי שייך בעולם, הכי ההפך מהמשפחה שלו.הוא יצא מאוד שונה מהם, והוא אפילו מתלונן ואומר שהוא עצוב שאין לו משפחה כמו שלי.אני לא יודעת כבר מה לעשות, אני כבר לא נהנת לבוא אליו, מרגישה שרק שאני עם המשפחה שלי אני מקבלת את החום שאותו אני צריכה (אני גם בן אדם נורא רגיש ופגיע ולכן אני צריכה שכל הזמן יראו לי אהבה) ובגלל זה גם נורא קשה לי.אני גם מוצאת את עצמי בנוסף מאוד מעורבת בבעיות המשפחתיות שלהם- הוא בשל האח הבכור תמיד מצפים ממנו להכי הרבה- ובגלל שכבר אין דמות אבהית נוכחת תמידית- הכל נופל עליו, ואני כבר לא יכולה להתמודד עם זה יותר.אני מרגישה שקשה לי מאוד לדמיין בראש את העתיד שלנו, אני מרגישה שאני תקועה עם העניין המשפחתי שלו- שאני פשוט לא יכולה להיות כבר בחברתם- וזה מאוד חשוב לזוגיות שלנו, כי אם זה ימשיך כמו שזה עכשיו בינינו- הם יהיו חלק בלתי נפרד ממני ומהחיים שלנו.מה עליי לעשות? האם עליי להראות יותר מצידי אליהם? אני כבר מגיעה למצב שלא בא לי לבוא אליו יותר... :/

רוני יקרה,
בן זוגך הוא בן אדם אחראי, שהעולם הרגשי שלו יוצר קשרים משמעותיים. בדיוק לכן, זה קורה לא רק איתך, אלא גם עם בני המשפחה שלו, ובעיקר כאשר הוא מרגיש שהם נזקקים לו.העניין הוא שגם את וגם הוא יצאתם שונה מהמשפחה שלכם. את מרוחקת וסגורה, עם משפחה חמה ומקבלת. הוא פתוח ורגשי, עם משפחה מרוחקת ומתגוננת. באיזה שהוא מקום, כל אחד מכם קיבל בבן הזוג את מה שהוא מכיר מהמשפחה שלו, אבל גם שונה ממה שהוא עצמו. מן הסתם, זה יותר קל לו, אבל יותר קשה לך. כי כאשר גם את מתגוננות וסגורה, וגם המשפחה שלו, זה קשה. כי הם לא מצליחים להקל עליך, ואת לא מצליחה להקל עליהם.לעובדה שבן זוגך מעורב ומרגיש אחראי, גם אם מתוסכל לפעמים, על המשפחה שלו, יש גם צדדים טובים - אחרי הכל, זה מעיד עליו כעל אדם טוב ואחראי. כן, יש לזה מחיר. אבל מצד שני, בטווח הארוך, ובודאי ככל שהתא המשפחתי שלכם יגדל (כן, אם וכאשר), סביר להניח שהוא יהיה הרבה יותר אתכם, ועם כל הלב. זה רק ייקח זמן. השאלה היא אם תהיה לך הסבלנות. אני לא יודע, רוני, זו שאלה שתצטרכי לשאול את עצמך. בעיקר על רקע חוסר האמון הבסיסי היחסי שיש לך מול אנשים אחרים, והצורך שלך בהוכחה שאולי לא רק תהיה תמידית, אלא גם מיידית, מבן הזוג שלך, שאת אצלו במקום הראשון. אם זה ייקח לו זמן (כן, אולי גם כמה שנים טובות, אבל תצטרכי להסתכל על התהליך שבדרך, ולא רק על מה שחסר!), אני לא בטוח שתהיה לך הסבלנות.