היפרדות מהורים: איך עושים זאת?

שלום רב,
אני בחורה בת 27 ובן זוגי בן 30 אנחנו ביחד כבר כ-5 וחצי שנים.מתוכם שנה חיים ביחד.המערכת יחסים שלי ושל בן זוגי ידעה עליות ומורדות אבל עיקר הבעיות או יותר נכון הבעיה המרכזית היא שהוריי לא רוצים ולא מקבלים את בן הזוג.מתחילת מערכת היחסים שלנו תמיד ההורים שלי לא היו מרוצים מהעניין הן מבחינת עבודה ופרנסה, הן מבחינת מראה ויזואלי ועוד כל מיני דברים כאלה ואחרים שלא מצאו חן בעינהם. וכשכבר כן קיבלו אותו אצלם בבית תמיד בן זוגי היה מרגיש שהוא תחת זכוכית מגדלת והרגיש חוסר חמימות מצידם.אני לעומת זאת מקובלת מאוד בבית הוריו ובכלל במשפחתו, ממש כמו בת.לכל אורך השנים אני זו שהייתי מתארחת אצלו וישננ אצלו (בבית הוריו) והוא לא אצלי.קרה מצב שלפני כמה שנים רצה בן זוגי לבוא לישון אצלי בבית הוריי, והורי לא הסכימו לכך והוא נורא נפגע.אז היתה סיטואציה של חיכוך בינו לבין ההורים שלי ונאמרו מילים כלפי אימי שהיא נפגעה מהם.מאז חלפו שלוש וחצי שנים ועד היום היא לא מוכנה לסלוח לו על כך. למרות שלקח לבן זוגי זמן עד שהוא התעשט והתנצל בפניה על כך שלא דיבר יפה באותו היום. היא לא שוכחת לו ובנוסף פוסלת אותו על מי שהוא ועל הבן אדם שהוא.אני ובן זוגי מאוד אוהבים אחד את השני ורוצים מאוד לראות עתיד משותף יחד. היו לנו פרידות וחזרות אבל רוב הסיבות נבעו דווקא בגלל העיניין עם ההורים. זה פשוט גורם לי למועקה לתסכול ולמרמור שכל פעם כשהיינו נפגשים היו זורקים לעברי הערות שלא היו נעימות לשמוע והייתי נפגשת עם בן זוגי עצבנית וכעוסה ומשליכה הכל עליו וזה היה גורם להרבה מריבות וחיכוכים.אנחנו עד היום מנסים להאבק על הקשר הזה ומנסים לעשות מה שאפשר על מנת להציל אותו כי מאוד מאוד קשה לנו.יש לציין שבן זוגי ניסה כמה פעמים לדבר עם הוריי ולנסות להסביר להם אך לשווא.כל יום אני מסתובבת עם מועקה איומה בתוכי ואני פשוט לא יודעת כבר מה לעשות.כשאנחנו מדברים אני ובן הזוג על כל נושא החתונה ובכלל על עתיד אנחנו דיי מגיעיים למבוי סתום כי אין לנו שום דרך להתקדם לכיוון חתונה כל עוד המצב הוא כזה. אנחנו פשוט תקועים, והזמן הולך לרעתנו.מה אנחנו צריכים עוד לעשות? אנחנו מאוד אוהבים ורוצים להמשיך להיות ביחד וטוב לנו ביחדאנא בבקשה אם תוכל לעזור או לתת לי את הכלים הנכונים להתמודד כי אני כבר נואשת....

אובדת עצות יקרה,
לא קל להיפרד מההורים. בעיקר כאשר הם מטפחים אותנו, ודואגים לנו, ואוהבים אותנו, וגם מסייעים כלכלית. עם זאת, גם הורים אוהבים לא תמיד מושלמים. לפעמים הם פגיעים מאד, לפעמים שתלטנים, לפעמים לא סומכים עליך כבת שלהם, ולפעמים לא יודעים לסלוח ולהבין שבכך הם עוזרים לך. לפעמים הם רואים את עצמם קודם, ומתרצים את הפגיעוּת שלהם, מבן הזוג שלך או ממך, בדאגה לך. יש הורים כאלה, וכנראה גם הורייך כאלה. מאד קשה להיפרד מהם, כי ייסורי המצפון שלך עובדים שעות נוספות. כי אמך דואגת להראות לך, אם לא לומר במפורש, שאת צריכה לבחור בינה לבין בן זוגך. זה לא נכון לעשות כך, אבל זה קורה. את יכולה לראות למטה את מכתבה "דחוף דחוף דחוף" של "אמא" מה- 8.8.11, ואת מה שכתבתי לה. זה קשה לאמא (או לאבא), וזה קשה לבן או לבת. מה שמביא אותך להחלטה הקשה שאת צריכה לעשות – לבחור. לא בחירה מלאה, כי את לא צריכה לאבד את הוריך ואת הקשר איתם. את רק צריכה לאבד את התלות בהם, ולשים להם גבולות. בשקט, באסרטיביות, וככל האפשר מבלי להתלהם או לריב, כדי שלא לגרום לפיצוץ, וכדי שלא יגידו לך "או אנחנו או הוא" באופן שיהיה קשה אחר-כך לרדת מהעץ. אם הם יגידו זאת, זה כדי להשפיע עליך לפי דרכם, לא כדי להיפרד ממך. כל זה קשה מאד. אני יודע. אבל את צריכה לחיות את חייך.זכרי שככל שאת והוא תדעו לראות את הדברים טוב יותר עין בעין, וככל שתהיי שלמה יותר עם הבחירה שלך, כך הזוגיות שלכם תהיה טובה יותר. אם לא תהיי שלמה איתה, ואם תזכרי כל העת את מה שהקרבת למענו, יכול להיות שיהיה לך קשה אחר-כך עם כל אי הסכמה קטנה ביניכם אחר-כך. אם תביני שאת עושה זאת בשבילך, ולא בשבילו, יהיה לך קל יותר לחיות בזוגיות שיתופית, עם ויתורים הדדיים ועם היכולת להבין טוב יותר זה את זו, ולתקשר טוב יותר.

ד"ר חסוןראשית כל אני מודה לך על כך שהקדשת מתשומת ליבך למכתבתי.בעיניין תשובתך על הוריי הייתי אומרת שזה אולי קצת אפילו יותר מורכב מאיך שהצגתי את הדברים.ציינתי במכתבתי שהם אינם מרוצים מהקשר שלי ושל בן זוגי ולא מוכנים לקבל את בן זוגי ו/או את הקשר הזה מהרבה מאוד סיבות.הבעיה היא שאני כל הזמן מנסה לדבר איתם ולנסות לשכנע אותם בכל דרך אפשרית, בין אם זה ברמה האישית, בין אם זה לשלוח כל מיני מתווכים למינהם (משפחה, חברים) ושום דבר לא עזר. הם פשוט החליטו שמאז כל מה שקרה הם לא מוכנים לשכוח. הם טוענים שאם קרתה סיטוצאיה כזו בינם לבין החבר יגיע היום וגם בן זוגי יתיחס אליי ככה, שלא יהיה לו כבוד לא כלפיי ולא כלפיי המשפחה, ושהוא ינסה להרחיק אותי מהם ושאני אתנתק מהם טוטאלית.וזה כמובן שלא נכון בכלל, אני כל הזמן מנסה להתקרב אליהם וכל שיחת טלפון שאני עושה אני רק מרגישה שהם מתקיפים אותי.כל שיחה שאני עושה על מנת לשאול לשלומם הם רק נוזפים בי ואומרים לי כמה שזה לא טוב לי ושאני אפקח את העינייים ושהם לא רוצים שאני אפול.ואני מרגישה באותו הרגע הכי רע שיכול להיות.וככה זה כבר חמש שנים.והם מבחינתם דואגים לי מאודדדד ומהמקום שלהם הם עושים זאת אך ורק מדאגה כלפייי, וכשאני מסבירה להם שטוב לי ושאני מאושרת הם לא מאמינים לי. הם חושבים שאני חיה בשקר.הוריי לא אנשים צעירים ולא בקו הבריאות, ואחיי הגדולים כבר נשואים עם ילדים. ובנוסף להכל הם משליכים עליי את כל האשמה שבגללי הם גם לא מרגישים טוב ושאני עושה להם רע ופוגעת בהם ואני חיה כל יום עם המצפון הזה שמעיק עליי.ומה איתי? מה עם הרצונות שלי והבחירות שלי? ניסיתי להסביר להם את זה ועדיין מנסה כבר 5 שנים, אחרי שעברנו אני והחבר כמה וכמה פרידות על מנת לגרום לעצמי להבין שאולי אני באמת מסוגלת להמשיך הלאה בחיים. אבל הבנתי עד כמה אני לא!!! זה מי שאני רוצה להיות איתו. והם לא רוצים להבין אותי!!!!ובכל זאת מה עוד אפשר לעשות???

אובדת עצות יקרה,
להניח לייסורי המצפון שלך. קל להשתמש בהם, כי את אדם טוב ופגיע. הם לא אמורים להשתמש בזה, אבל הם עושים זאת כי זה כנראה כלי הנשק היעיל ביותר שלהם לשלוט בך. אלא שאת אמורה אכן לדאוג לשלומך, למרות זאת. להסביר לא תצליחי יותר ממה שעשית עד היום. הדרך היחידה שלך היא לשים גבולות, וללמוד להניח לייסורי המצפון. ולבטוח בכך שאת אדם טוב גם אם אינך ממלאת את כל רצונותיהם של אחרים, ובכלל זה הורייך, כשהם טועים. לא משום שאת יודעת בדיוק מה נכון ומה לא. גם הם לא יודעים. אלא שאת יודעת הכי טוב מה נכון לך, ובעיקר, מה נותן לך את הסיכוי הטוב ביותר לאושר, גם אם אינו מובטח.