היפרדות: הכנה, תכנון והשפעה על ילדים

שלום,
אני נשואה 9 שנים ואמא לשני ילדין בני 8 ו5.5.בגיל 19 התחתנתי פעם ראשונה והתגרשתי כעבור שנתיים (ללא ילדים) עקב אלימות מהצד השני.מיד לאחר מכן הכרתי את בעלי הנוכחי והאהבה כמובן פרחה.הכל החל להשתנות לפני כ 3 שנים. יכול להיות שהשתנתי אני לא יודעת, אהל ממש לא טוב לי במערכת היחסים בה אני נמצאת היום. אני הגעתי למצב שאני מוצאת עצמי מאושרת שהוא נוסע לחול מטעם העבודה או שהוא עובד לילות כי ממש טוב לי להיות לבד.לפני כחודשיים היה פיצוף רציני בנינו שחשבתי לתפוס על זה גל ואז היתה שיחה רצינית ובאמת ניסיתי לתקן ולעבוד על כך אבל הרגשתי שאני עושה זאת ממש בכח.אני לא חושבת שאני אוהבת אותו יותר ואני יודעת שאני לא נמשכת אליו.אני מוצאת תירוצים את בלילות מהבית, אם זה מכון כושר או הפכתי את חמשי קבוע לערב חברות. אני לא יודעת איך הוא לא מרגיש???!!!הוא חושב שהכל בסדר????? לא מבינה את זה. אין סקס חיים כמו שותפים. שאנחנו בבית כל אחד בחדר נפרד רואה טלויזיה. הפערים בנינו רק הולכים וגדלים.לא יודעת איך לספר לו בלי ממש לפגוע . רוצה לסיים את זה . הפכתי להיות ממש ממורמרת.

נילי יקרה,
קשה לומר למישהו שאת רוצה להיפרד ממנו, מבלי "ממש לפגוע". אין דבר כזה, אלא אם גם הוא מעוניין בזה מאד.לא כתבת למה את מרגישה אחרת, לא כתבת אם היה לך קשר רומנטי או רגש רומנטי כלפי מישהו אחר שגם הוא עלול להשפיע, גם עלייך ו גם עליו, ולא כתבת אם את חושבת שיש סיכוי לשקם את הזוגיות וליצור מחדש קירבה תקשורתית ורגשית, אם תטפלו בה. אם החלטת ואת חד משמעית, תצטרכי להכין את עצמך לומר, וגם להתנגדות אם וכאשר תהיה, ולתכנן היטב מה בדיוק את רוצה - שיהיה קודם כל נכון לילדים. ובכלל זה גם איכות וטיב הקשר ביניכם, כי זה יכול להיות חשוב מאין כמותו לבריאותם הנפשית של הילדים, ואיזה מחיר את מוכנה לשלם כדי שזה יקרה.

לא אוהבת אותו יותר. לא מאושרת ולא רוצה לתקן.הוא עובד שעות על גבי שעות אף פעם לא בבית והגעתי לשלב שממש הפכתי לאדישה.פשוט רוצה להיות לבד. לא הכרתי אף אחד ....מה??? לא יכול להיות שפתאום אני רוצה להתגרש , חייבות להיות סיבות משמעותיות.איך אני יכולה להגיד לו שאני לא אוהבת אותו יותר????

נילי יקרה,
חייבות להיות סיבות משמעותיות, כמובן, אבל גם סיבות שאת מביאה הן משמעותיות. אולי זה העניין - להאמין שהסיבות שלך הן באמת משמעותיות, כדי שתוכלי לקחת אותן קדימה. כי את מאמינה בהן, כי את משוכנעת שיש בעיה וכי את משוכנעת שאין לה פיתרון אחר. כל זה ביחד הוא מספיק משמעותי, ואולי משהו מפריע לך להאמין בזה. בדקי את עצמך למה. כי אחרי הכל, אם את באמת מאמינה בזה, ומאמינה שבאמת מותר לך להרגיש כך, אז אולי יהיו לך פחות רגשי אשם ללכת בדרך שאת רוצה ללכת בה.