החלטות קשות בזוגיות: מה חשוב לך?

שבוע טוב, אני קצת מבולבלת:אני לא בטוחה שתצליח לעזור לי להגיע להחלטה, אבל כבר מיציתי את כל האמצעים שברשותי....אני בת 25 יוצאת מזה כחצי שנה עם מישהו בצורה די רצינית. אנחנו אוהבים מאוד. בשבילי זה קשר משמעותי ראשון.יש בו את כל מה שאני רוצה בגבר שלי: הוא רגיש, איכפתי, אינטלגנט, מתחשב, מתחנף, הוא מרגיש אותי, הוא מבין אותי, הוא פתוח, כן, אמיתי... והוא הבחור הראשון שלא הצטערתי אחרי הפעם הראשונה ששכבנו. יש בו גם את כל מה שאני לא רוצה: הוא עקשן, הוא שמרן, לא תמיד התקשורת בינינו ברורה (בגלל פערים בתפישות העולם שלנו) ובעיקר - הוא דתי.אני יודעת שגם הוא חושב עליי בדיוק את אותו הדבר (רק תהפוך את התכונות האחרונות...) הוא כל הזמן אומר לי שיש בי את כל מה שהוא היה רוצה בבחורה ואפילו יותר ממה שהוא היה יכול לדמיין, וגם להיפך.הכל היה טוב ויפה עד שהתחלנו לדבר על חתונה. ידעתי מלכתחילה שהוא דתי, כמובן, ואני איני חילונית גמורה ודווקא באה מבית דתי (משפחה מורחבת, אני לא חוזרת בשאלה או משהו) ואין לי בעיה עקרונית לנהל אורח חיים דתי בשם האהבה או משהו. אמרתי לו שרק לא יצפה ממני לחזור בתשובה כי את זה אני אעשה רק בשביל אלוהים. וזה לא בתכנון שלי כרגע.סליחה שאני מלאה בפרטים אני פשוט מבולבלת ולא רוצה להחסיר דבר... בכל מקרה, אני מוכנה לאורח חיים דתי מסויים (שבת, כשרות ואפילו בי"ס דתי) הוא לא מוכן לפחות מישיבה תיכונית ואולפנה ("שזה בדיוק כמו תיחכון רגיל רק לומדים יותר תורה"). המחשבה שהילשים שלי ילכו עם ציציות לבי"ס ושהבנות שלי לא יעשו צבא, מזעזעת אתי.עכשיו הבעייה שאני לא יודעת מה לעשות: אני אוהבת אותו, אבל לא מספיק בשביל לוותר על החינוך שאני רוצה לילדי, מצד שני, זה עוד 15 שנה מהיום, אולי אני אשנה את דעתי (הוא בטוח לא) גם מפריע לי שאני צריכה לעשות את כל הויתורים, מצד שני מעולם לא ציפיתי שהם יבואו ממנו, כי אני יודעת מה זה אמונה ואי אפשר להילחם בה. אני חושבת אם הוא אוהב אותי מספיק, כי אהבה צריכה להיות הכוח הכי גדול, מצד שני שום כוח לא יכול להתמודד עם אלוהים. ואז אני חושבת האם אנחנו חושבים רחוק מדי, אבל הוא לא מוכן למשוך את הקשר סתם אם אין לזה עתיד. אין לי אומץ ללכת, ואני גם לא בטוחה שאני רוצה. אני לא יודעת אם אני נשארת כי קשה לי ללכת, או כי אני רוצה אותו באמת. מצד שני זה לא אותו דבר?. ומה שהכי מפחיד אותי, זה מה יקרה אם אני אוותר ובעוד 20 שנה אני אראה את הילדים שלי מתוכנתים ועושים מה שהרב אמר להם? ומה אם הם יצאו הפוך ממה שהוא רוצה, ואז הוא "יאשים" אותי שלא חינכתי אותם מהנשמה?אנחנו מדברים על הכל והמון. לפחות פעם בכמה זמן עומדים על סף פרידה, ואז בוכים ומחליטים לתת לזה עוד קצת זמן. כל חיי אני פועלת על פי אינסטינקטים (בבחירת עבודה, בבחירת לימודים...) וזו הפעם הראשונה שאולי אני צריכה לבצע החלטה שבה הלב והראש חושבים אחרת.ואז הדבר שהכי מבלבל אותי: אם זה זה, אני אמורה לדעת שזה זה, לא? האם הטלטלות האלה אמורות לרמוז לי שלא? או מצד שני, האם דווקא ההתמודדות עם הבעיות האלה תוכיח בסוף שזה כן זה???כמו שאתה מבין, אין לי מושג. אני בדר"כ מאוד יציבה בדעתי ועכשיו אני ממש מבולבלת. הסביבה שלי גם לא ממש עוזרת, אז חשבתי לפנות למישהו ניטראלי.אני מתנצלת שהיה ארוך, ואני מקווה שתנחה אותי למסקנה הנכונה...תודה,מישהי.

אחרי שקראתי את מה שכתבתי לך, משום מה זה נראה כאילו הוא יצור רשע שלא מוכן לבוא לקראתי בשום דבר. אני רוצה להבהיר שזה ממש לא נכון ושתיקח את זה בחשבון. הוא אוהב אותי מאוד ואנחנו מתפשרים על דברים רבים ("את כל העולם אני אתן לך, רק בקטע הדתי אל תבקשי ממני, אני לא יכול" זה בערך מה שהוא אמר)אז היה חשוב לי להבהיר את הנקודהושוב תודה

מישהי יקרה,
את נראית לי כמי שרוצה להחזיק את המקל בכל קצותיו האפשריים. גם התאור שלך את בן זוגך הוא כזה:הוא פתוח, אבל גם הוא שמרן. הוא איכפתי, מתחשב, מתחנף, מרגיש אותי, מבין אותי, אבל גם עקשן. – לא הכל מסתדר ביחד.לגבי הבעיה העיקרית שלך, אלו החלטות שלך של סדרי עדיפות:האם חשוב לך לחיות איתו, כשאת יודעת שאז החינוך לילדים יהיה זה שהוא רוצה להם, או שחשוב לך יותר אופי החינוך של הילדים שלך כדרכך?האם חשוב לך יותר כמה שנים טובות עם בן זוג שטוב לך להיות איתו, ואחר-כך "אלוהים גדול" ומה שיהיה יהיה, או שחשוב לך יותר לעמוד מלכתחילה על העקרונות שלך, כך שתיפרדו כבר עכשיו, כי סביר יותר שהוא לא ייכנע כבר עכשיו?את מבולבלת לא כי את לא יציבה בדעותייך, אלא כי את חושבת שיש סיכוי שהוא ישנה את דעתו בהמשך הדרך. או שאת. מוטב לך שלא תבני על זה שהוא ישנה את דעתו, כי זו אשליה מתוקה ומלכודת דבר. קחי בחשבון שמה שעכשיו הוא מה שיהיה, ועל זה בני את ההחלטות שלך.

ד"ר יקר,
תודה רבה על התשובה, אבל בינתיים הוא החליט בשבילי כבר...הוא אומר שאנחנו רוצים פשוט שני דברים שונים ויש פערים שלא נוכל לגשר עליהם, ו"מה יקרה כשתגמר האהבה ותרגישי שנתת לי מעל ומעבר ותחליטי שלא מתאים לך פתאום". ובמידה מסויימת אני מסכיימה איתו כי עמוק עמוק בפנים מעולם לא ראיתי אותו באמת האבא של הילדים שלי, אולי גם כי זה רחוק לי מדי במחשבה (15 שנה מהיום, אתה קולט מה זה??)מצד שני, אפילו שהוא אמר לי בלי סוף שהוא אוהב אותי הכי בעולם וכמה אני חשובה לו וכו ולא הפסיק לבכות כל הלילה (בכינו 12 שעות רצוף ואני לא מגזימה...) הוא עדיין החלטי בהחלטה שלו ולו זה הרבה יותר קל. אני הרגשתי שאני כמעט מתמוטטת, בעיקר כי אני לא בטוחה שזו הדרך הנכונה, אולי גידול ילדים דתיים זה כן מה שאני ארצה? אני לא באמת יודעת מה זה, אבל הוא אפילו לא נותן לי את האופציה לבחון את זה, בעיקר כי זה תהליך שמה לעשות, לוקח הרבה זמן, וגם תקופת זמן כזו ארוכה הוא לא מוכן לתת לי. "לחכות שנתיים בשביל שתחליטי אם כן או לא זה יותר מדי..." ובכלל, מה פתאום הוא מחליט בשבילי מה טוב לי ומה רע לי??אני חושבת שפשוט נעלבתי ממנו מאוד, כי כל ההשתלשלות הזו מוליכה אותי למסקנה שהוא פשוט לא רוצה להיות איתי וזה מעליב יותר מהכל....אני אודה להתייחסות מרגיעה, לא רק מהד"ר...תודה!!...משהי

הוא לא החליט בשבילך, הוא החליט בשביל עצמו שהוא לא רוצה להסתכן בכך שאת תרגישי שזה כבר לא מתאים לך.בעיני את לא צריכה להעלב, זה לא אומר שהוא לא רוצה להיות איתך. הוא הרי אוהב אותך, הוא לא הפסיק פתאום לאהוב. זו לא החלטה של הרגש שהוא רוצה להפסיק את הקשר, אלא החלטה של הראש. אני בטוחה שזה קשה לו, אבל הוא מאמין (בראש, בהגיון) שזה הדבר הנכון לעשות. זו זכותו, ואת צריכה לכבד את החלטתו - בשביל קשר זוגי צריך שניים.אני חושבת שכדאי לך להתרכז בכך שבכל מקרה, גם לפי דעתך, זה היה קשר בעייתי, ויכול להיות מאוד שהוא לא היה מצליח, וטוב שזה נגמר עכשיו ולא מאוחר יותר. וכמו שד"ר חסון אומר... תחשבי הלאה.

מישהי, את לא צריכה להיפגע מכך שהוא החליט שאתם כנראה לא תתאימו בקשר שיתאפיין כקשר דתי לכל דבר.את פשוט מגיעה מחיים שונים וכמה שתגידי לעצמך "אולי אני ארצה עוד 15 שנה..." זה לא דבר שכדאי לך להסתמך עליו. לחיות חיים דתיים זה דבר שלא מסתכם בלאיזה בי"ס הילדים ילכו או בדבר ספציפי אחר, להקים בית דתי זה אורח חיים, כל הזמן - ימי חול, שבתות, חגים, תמיד. ואם את לא בטוחה שזה מה שאת רוצה, בשלב כזה שכבר מדברים על חתונה, אולי כי כרגע את לא יכולה לשפוט בצורה נייטרלית. את מאוהבת, דבר שללא ספק פוגע כמעט תמיד בכושר השיפוט שלנו, גם אם מדובר בהחלטות הרות גורל בשבילנו..את צריכה להבין שאי אפשר לקחת הימור כזה גדול בנושא כזה שמהווה בסיס מרכזי בחיים של כל אחד ואחד, קל וחומר בחיי משפחה.זוהי החלטה מהסוג שאת צריכה לקבל בנוגע לעצמך ואז, לפי זה להחליט גם איך יראה בן הזוג שלך וכמובן משפחתך לעתיד. אני חושב שטוב שזה יצא כך, עדיף להצטער קצת עכשיו ולא הרבה אח"כ.מקווה שנרגעת קצת,איתי.

משהי יקרה,
קחי בחשבון שהוא לקח החלטה בתנאים של חוסר ודאות, ובתנאים האלה, כנראה את ההחלטה הנכונה. את נתפסת בזה שהוא אומר שהוא אוהב אותך, וחושבת שלכן עוד יש סיכוי. זה נכון שיש סיכוי, אבל סיכוי קלוש. הוא לקח לעצמו החלטה שמבחינתו, עדיף לעבור תקופה של החלמה, בין אם היא תיקח שבוע ובין אם היא תיקח שנתיים, אבל שבסופה הוא ימצא מישהי שהוא יאהב כמוך, אבל גם שתעזור לו להגשים את מטרותיובהסתברות גבוהה יותר.את לעומת זאת, וזה מה שכתבתי לך, פחות מעשית, ומעדיפה אשליות. והאשליות, טיבן לומר לנו שמשהו אפשרי בהסתברות גבוהה, כאשר זה לא המצב. יכול להיות שהוא חוסך גם לך הרבה כאב לב, אבל תצטרכי גם את לעבור תקופת החלמה. וככל שתכירי מהר יותר בסופיות התהליכים, כך יהיה לך קל יותר להחלים ולמצוא לך אהבה שתתאים לך יותר היום (טוב, בעוד שנה-שנתיים), ולא בעוד 15 שנה, אולי.

הבעייה שאם הייתי יודעת בוודאות שזו ההחלטה הנכונה אולי היה לי קל יותר להתמודד, אבל אני פוחדת שאוהים נותן לי הזדמנות לחזור בתשובה שאם אני אפספס אותה...היום הוא שלח לי אימייל כמה שקשה לו בלעדיי.. מסכן שלי...תודה לכולם ושכולנו נהיה חזקים וטובים :)