החלטות בזוגיות: מי משלם את המחיר?

בעלי ואני בני 36 ונשואים כ 12 שנים, יש לנו 3 ילדים בני 11,8,5.היחסים בינינו מאוד טובים הרבה אהבה, הבנה וכבוד.בעלי כבר מספר שנים מנסה לשכנע אותי ללדת ילד נוסף, ואני מסרבת.יש לציין שבא ממשפחה גדולה, גם לאחים שלו יש לפחות 4 ילדים וגם להרבה מהחברים שלנו והסביבה הקרובה. לי מאוד קשה עם המחשבה ששוב אצטרך לעבור הריון (סבל טהור בעיני), לא לישון בלילות, לחתל, ולהיות כבולה בבית. מרגישה שעכשיו הגעתי למצב של חופש מסוים, עם ילדים עצמאים, והרגשה שלרגע הזה חיכיתי ומעכשיו אוכל להינות מהחיים.בעלי לא מתווכח איתי על הנושא ונותן לי את ההחלטה אך מעלה אותו מידי פעם, ואני מרגישה שאני מאכזבת אותו בכך שאין לי את אותו הרצון. אני חוששת שיום יבוא והוא יאשים אותי (גם אם בעוד 20 שנה) שאני זאת שהחלטתי... מעין "אמרתי לך".בשיחה האחרונה בינינו כמעט נכנעתי והסכמתי להביא ילד נוסףלמענואך הוא כמובן רוצה שזה יגיע מרצון אמיתי שלי ולא כדי לרצות אותו.אני מרגישה שאני על פרשת דרכים שזה עכשיו או לעולם לא. מה לעשות?

גילה יקרה,
כפי שאת רואה, השאלה איך מחליטים כאשר יש אי הסכמה על משהו חשוב, היא לא פשוטה. את מרגישה, ובמידה רבה מאד של צדק, שאת היא שתשלם את המחיר, בודאי הפיזיולוגי והבריאותי, של לידה נוספת. אולי את הרווח וההפסד שלאחר מכן, אתם גם רואים בעין שונה, ואני מדלג על השלב הראשוני שבו את צריכה לעשות הפסקה נוספת של הקריירה והחיים החברתיים, בשל החיבור לתינוק שרק נולד, שברור שגם זה שלך. לפעמים לטוב, לפעמים לרע, ולרוב שניהם גם יחד, ובדרגות שונות, לפי מי שאת, ולפי התפתחות העניינים. במקרים אחרים של אי הסכמה על משהו חשוב (היכן לגור, אם או לא לקנות דירה, אם או לא להחליף מקצוע או אם או לא לקחת חופשה או פסק זמן משמעותי מעבודה), המחיר יכול להיות מאוזן יותר, אבל לא תמיד. פעמים רבות צד אחד מרגיש שהוא 'משלם' מחיר גבוה יותר בחרות שלו, בזמן שלו, בעולם החברתי או המשפחתי שלו, בהתפתחות הקריירה שלו, בגובה רמת החיים ועוד ועוד. איך מחליטים?בעיקרון, כמו שאתם מחליטים. בעלך אמנם רוצה משהו אחר ממך, אבל הוא לא מנסה ללחוץ. הוא מבהיר לך אולי שהוא לא שכח, אם קיווית שזה חלף לו, אבל הוא לא לוחץ, ולא נותן לך סימנים שתשלמי את המחיר ב"יחסים". החלטה מסוג זה צריכה להיות של שניכם, ואולי אפילו נכון יותר של האשה - כאמור, כי המחיר הבריאותי והפיזיולוגי לפחות, ואחר כך גם המחירים האחרים, הם בעיקר שלה. ומצד שני, כשהוא בן זוג טוב, וכשאת רוצה להיטיב איתו, את לפעמים בספקות, ובודאי עם ייסורי מצפון. זה חלק מהמשא ומתן, גילה. כך מתנהלים דברים בזוגיות טובה. הוא מוותר לך, ולא ייטור לך טינה בהמשך, או לפחות את לא מרגישה כך, אבל בודק איתך מדי פעם, אולי שינית את דעתך, ואת שוקלת מדי פעם, אולי לוותר לו. בסופו של דבר תחליטו, או תחליטו שלא להחליט שזה בעצם כמו להחליט במקרים רבים שכאלה.אכן, בסופו של דבר ההחלטה היא שלך, גילה. אבל לא קל לך לא ללכת לקראתו. אם הוא כפי שאת מתארת כאן, בפנייתך, האם באמת הוא יאשים אותך בעוד 20 שנה? אולי כן, ואולי לא. הרבה תלוי מה יהיו היחסים ביניכם בעוד 20 שנה, שזה בערך לאחר שהילדים יעזבו. אולי אז כבר יהיו נכדים, שזה אופוריה אחרת לגמרי, ומשהו שיכול למלא, גם אם באופנים אחרים. את צריכה להחליט, וגם לחשוב אם ההחלטה שלך היא בגלל ייסורי מצפון, או בגלל נתינה שאת רוצה להעניק לו - ואפילו להבין עד כמה חשוב לו עוד ילד, לפי הבנתך. לא לפי מה שהוא אומר בהכרח, כי לפעמים יש מי שמצהיר שרוצה ילד, אבל לא מוכן להשקיע אחר-כך את מה שנדרש. את מכירה אותו. האם תוכלי לשקול את כל אלה, ולהחליט את מה שאת רוצה - ובכלל זה שיהיה לו טוב, וגם - שאם לא, האם תוכלי לעשות זאת מבלי להרגיש צורך להאשים אותו בדברים שאינו בסדר בהם, ושלכאורה בגללם את נמנעת מלהביא עוד ילד? אם כן, זה אומר שאת חופשיה להחליט מתוך עצמך, ומתוך מחשבה על הצורך שלך ועל הצורך שלו נטו, ולתעדף את זה או את זה לפי מה שאת מרגישה כלפי עצמך וכלפיו. ובעיקר, ללא ייסורי מצפון אם לא, אלא כי את שוקלת את הכל ביחד, ובוחרת.