החלטה בזוגיות: מה לעשות?

שלום,
אני בת 32 ויש לי בן זוג בן 37. אנחנו חיים יחד כשנתיים, ובזוגיות כשש שנים (לא רציפה). הקשר שלנו ידע עליות ומורדות לאורך השנים, פרדות ונתקים. יש לציין כי אני מאוד רציתי אותו מההתחלה, הייתה לי תחושה שלא חוויתי עם אחרים-שהוא מתאים לי ושאני מרגישה איתו בנוח. הוא לעומתו, שידר מסרים מבלבלים של קרבה וריחוק. היו יכולים להיות כמה ימים מאוד כיפיים ולאחריהם פתאום צורך שלו בכמה ימי שקט, בהם כמעט לא היינו מדברים או נפגשים. הדפוס הזה היה לי מוזר וגרם להרבה כאב, אבל הרגשתי ש"נלחמתי" על הקשר. התחושה שלי תמיד הייתה שזה קשר לא "נורמאלי", ובאיזשהו שלב התביישתי לשתף את הסובבים לי בתהפוכות האלה, מחשש שיבקרו אותי על אופן התנהלותי, בסגנון של "מה את עושה איתו?".
קצת על הבחור... הוא בחור משכיל ואינטיליגנט, מאוד רהוט, עם ראש פתוח וחשיבה קצת מחוץ לקופסה. אני חושבת שזה מה שמשך אותי כל כך אליו מלכתחילה. היה בו משהו שונה ומיוחד. לצד זאת, גיליתי שאין לו חברים כלל. הוא אדם מאוד שכלתני והגיוני, כמעט ולא עובד מהרגש. גם אינו מביע רגשות. בנוסף, קשה לומר שהוא אדם חביב על הבריות. הוא מאוד שקט ומחושב, במיוחד במפגשים עם אחרים. אלו היו דברים שמאוד הפריעו לי וגרמו לי לתפוס אותו כ"חריג", אבל תמיד הרגשתי שאני אוהבת אותו. אחרי שהוריי פגשו אותו כמה פעמים, הם אפילו שאלו אותי אם אני מאושרת ורמזו בעדינות שהם לא בטוחים כי הוא בשבילי. שמגיע לי מישהו יותר חביב וחברתי, כמוני. היה להם מאוד מוזר שאין לו חברים כלל, וזה רק העצים איזה משהו שגם לי לא היה נוח איתו. הם הצליחו לערער אותי ומצאתי שקשה לי לומר בפה מלא שאני שלמה עם עצמי ומאושרת, כי לא הרגשתי כך. הוא לא תמיד שש להפגש איתי, לפעמים היה קר מבלי שראיתי לכך סיבה והפריע לי שהוא לא חברותי. בגלל הקשיים הללו אפילו נפרדנו למשך שנה. יצאתי עם אחרים אך המשכנו לשמור על קשר ידידותי. לפני כל פגישה איתו הייתי מתרגשת מאוד, וזה פשוט לא השתווה לקשרים האחרים. לכן בסוף מצאנו את עצמנו שוב יחד ובסוף גם עברנו לגור יחד. מאז המגורים המשותפים, משהו בו השתנה. הוא מאוד זוגי ומשפחתי, לא מביע צורך ב"לבד". לאחרונה גם התחלנו לדבר על ילדים. בתחילת המעבר הייתי מאושרת, וגם הוא. פתאום הכל הסתדר.
אבל לאט לאט שוב מתגנבים הספקות... קשה לי שהוא לא חברתי ושאין לנו חברים משותפים, קשה לי שהוא לא מביע אהבה ושהוא טיפוס מאוד שקט. הוא לא משתף ברגשות, מחשבות וכו' אלא אם אני שואלת, וגם אז לא תמיד. לפעמים אפילו מתעצבן כשאני שואלת על רגשותיו, כאילו חודרת לו לפרטיות או שהוא לא מבין את הטעם שבלדבר על זה. תמיד אני רציתי יותר סקס ממנו, והוא לעיתים דחה אותי. היום הוא יוזם יותר, אבל לעיתים רחוקות (אחת לשבועיים) ומפתיע אותי שאצלי החשק ירד לחלוטין. בנוסף, לפעמים עונה בחוסר סבלנות- ואני מעירה לו על זה הרבה. אבל בשאר המחשבות שלי לא שיתפתי אותו. לפעמים אני מרגישה שה"קסם" שמשך אותי בהתחלה כבר הרבה פחות מרשים אותי. בסדר, אז הוא אינטיליגנטי ובעל ידע עולם רחב, אבל מה עם לנשק אותי בלהט? מה עם לבלות אחה"צ של צחוק ושטות?
אז למה אני איתו? הוא יודע להקשיב מצויין ולתת עצה, אנחנו הרבה פעמים חושבים בצורה דומה וחולקים אותו הומור, אנחנו רוצים את אותם הדברים, בחלק גדול של הזמן כיף לי איתו, אני יודעת שהוא מאוד אוהב אותי. אני אוהבת אותו.
אבל אני כל הזמן חוששת שאני עושה טעות. שאולי חיי היו קלים יותר עם בחור אחר. שאולי כל הזמן התעקשתי על בחור שמראש ידעתי שהוא "בעייתי", שהסביבה לא הבינה למה אני איתו ואני בכל זאת התעקשתי... ושאולי עכשיו מתפכחת מאותה אהבה עיוורת ולכן יותר דברים מפריעים לי בו וגורמים לחששות שאולי עם הזמן ימאס לי ממנו. שאולי באמת מגיע לי מישהו יותר קל. אנחנו רגע לפני מיסוד היחסים ו פחדת לעשות טעות שאתחרט עליה. לפעמים עולים לי תסריטים של עתיד לא מאושר, מנוכר, בודד...
מה לעשות?

חשוב לי לציין שיש בו הרבה יתרונות שאני לא בטוחה שאמצא בקלות בבחור אחר... אבל אני נורא מקנאה בחברות שלי, שנראה שהקשר שלהן קליל יותר... שבן הזוג יותר פתוח ומשתף בתחושותיו, רגשותיו ובחיי היום יום. שהוא יותר חייכן ו"זורם". כשאנחנו רק שנינו בעולם שלנו זה בסדר, אבל כשנפגשים עם אחרים, אני במתח. לפעמים מרגישה שיהיה לי כבר יותר נוח לנסוע למשפחה או למפגשים חברתיים לבד, כי אז לא אצטרך לדאוג גם לו- לבדוק שנוח לו, להיות במתח אם הוא מסתדר, אם הוא מתחבר. מודה שזה מאוד מביך אותו שהוא יושב בצד ולא כל כך מנסה להשתלב. בגלל זה אני מאוד חוששת ליזום מפגשים חברתיים בנוכחותו. אני לרוב נפגשת עם חברות לבד, אך זה חסר לי. אני פורחת במפגשים חברתיים, ואיתו לפעמים אני קצת מרגישה כבויה.
לפעמים אני תוהה אם אני עדיין אוהבת אותו או שזה הרגל? או פחד מלא למצוא מישהו אחר, בגילי המתקדם? האם אני מתפשרת על דברים מהותיים בקשר, או שזה פשוט מקרה של "אין מושלם"?

רונה יקרה,
קשה לי לומר לך מה להחליט. יש בו דברים שאת מאד אוהבת. יש בו דברים שאת לא אוהבת. את המאזן את צריכה לעשות. את רואה את הקשר ביניכם, את יודעת מה המגמות, ומה בהן נע יותר לכיוונים שאת רוצה ומה פחות. אל תהיי באשליות שהוא ישתנה באופן מהותי, כי הוא לא, אלא אם הוא יחליט שהוא מאד רוצה. ואולי הוא יכול להחליט שהוא מאד רוצה רק לאחר טיפול, או בסדנה מעוררת במיוחד. אבל הוא לא הטיפוס ללכת לסדנה מעוררת במיוחד.את מקנאה בחברות על הפשטות של היחסים, ואולי על היכולת של הגברים להעניק להן חיבה מופגנת, או להיות ידידותיים לסביבה. האם כולם, מבין החברים של החברות שלך ידידותיים לסביבה? האם כולם באופן מספק? האם כולם יודעים להיות מאופקים כשצריך? האם היית רואה בהם כמתאימים לך? האם הם חכמים ובראש אחד בהרבה דברים שיש לך עם בן הזוג שלך?טבעי שכאשר מתעוררת בך מחשבה לא טובה, באות המחשבות השכנות הלא טובות, ומארחות לה לחברה, מרכלות על המחשבות הטובות, ולא מעודדות אותן להכנס. כדי להיות מאוזנת, את צריכה ללמוד לחשוב גם את זה וגם את זה, ונדמה לי שרוב הזמן זה מה שקורה לך. אבל אז, את צריכה באמת להחליט, ואין מי שיכול לדעת טוב ממך אם את מוכנה לקבל אותו ואת חייך כפי שהם, או לא. בודאי שלא אני, אבל גם לא הורייך. לא קל לקבל אחריות כזו כשאין שלמות. אבל כמעט כולנו מקבלים החלטות מסוג זה כשאין שלמות, לפעמים נשארים בתוך החיים האלה וממצים את המיטב שבהם, ולפעמים גם מצליחים לשפר אותם, ולפעמים לא מעזים לנסות. תמיד קל יותר לקבל החלטה כשאת יודעת שתוכלי להתמודד עם ההשלכות אם זה לא יצליח. אולי כדאי לך לנסות ולשלוח כמה מחשבות לסיור במסלול הזה, ולראות אם את יכולה להתמודד עם זה. שם נמצאים חלק מהפחדים. לא כולם, כי חלק אחר ביטאת במחשבה שאת בגיל מתקדם. מחשבה מאד מדבקת ונפוצה, אגב, כמעט בכל גיל.