הורים מופרעים: גבולות ביחסים

הי, אני ובעלי בגילאי 30+, 4 ילדים. עסוקים מאוד ובסה"כ יחסים טובים. עברנו לפני שלוש שנים לחו"ל לתקופה של 5-6 שנים בערך.הבעיה היא עם המשפחה של בעלי.מצד אחד יש להם רק כוונות טובות ובסה"כ הם עוזרים, וגם - פרט חשוב בשבילי - הם הביאו לנו ה מ ו ן כסף לתחילת החיים וממש סידרו אותנו.מצד שני: מאז ומתמיד הם התייחסו אלינו עדיין קצת כמו "ילדים", שלא יודעים מה הכי טוב להם ושעדיין זקוקים לעזרתם בכל תחומי החיים.הם בנו לעצמם מן בועה כזאת ש"אנחנו ממש צריכים אותם" ומאוד נעים להם לחיות בבועה הזאת, הם מרגישים מאוד טוב עם זה.דוגמא להתנהגויות שתבין על מה אני מדברת: עוד בארגוני החתונה - הם התעקשו על מקומות מסוימיים, באו איתנו לבדוק אולמות וממש ממש כעסו עלינו שלא בחרנו את הבחירה שלהם (היתה להם כבר בחירה של אולם וקייטנרינג מראש..). בהריונות הם שיגעו לי את השכל לגבי הבדיקות ומה אני עושה וכו' וכו'. כששכרנו את הבית פה בארה"ב הם ממש דאגו שנשכור בית עם מספיק חדרים שהם יוכלו להגיע בנוחות (למרות שמקסימום היינו מצטופפים ומפנים חדר, אבל הם לא קיבלו את זה) ואפילו ממש כעסו עלינו שחשבנו על בית שלטענתם היה קטן מידי. לא אאריך עוד אבל הבנת את הפואנטה.מאז שעברנו לחו"ל, הם פשוט באים לפה המון. מכיוון שהם רוצים לבוא כמה שיותר ולעזור כמה שיותר, הם לא מגיעים ביחד, כל אחד לחוד, כדי לפרוש את "העזרה"..לדוגמא- עכשיו אח של בעלי (שיש לו פיגור) נמצא פה ו"עוזר" במשך שבועיים, וכמובן שאני מרגישה שיש עוד ילד שאני צריכה לטפל בו ולהתייחס אליו בבית, אח"כ אמא של בעלי מגיעה לשבועיים, ויומיים אחרי שעוזבת מגיע אבא של בעלי.. ואז הפסקה של איזה חודש וחצי ושוב אמא שלו באה לשבועיים ובטח יהיה עוד סבב ביקורים..בקיצור הם פשוט נמצאים פה ה מ ו ן. בהתחשב בזה שאנחנו גם טסים די הרבה לישראל, זה יוצא שאיזה 40%-50% מהזמן אנחנו או מתארחים או שיש לנו אורח מהמשפחה.ממש נמאס לי כבר. אני אוהבת את הפרטיות שלי. ממש קשה לי לארח כל כך הרבה. זה ממשממש מעיק עליי.מצד שני, אני רוצה לשמור על יחסים טובים איתם (אני ביחסים נהדרים איתם), והם באמת ובתמים מנסים לעזור ומאוד קשה להם המעבר שלנו לארץ אחרת, ולא נעים לי לנפץ להם את הבועה הנעימה שלהם שאנחנו ממש שמחים ורוצים שיבואו כמה שיותר. וגם בסופו של דבר אני מרגישה שאנחנו קצת "חבים" להם את זה בגלל כל הכסף שהם השקיעו בנו וסידרו לנו את החיים.. אני יודעת שזה מוזר אבל ככה אני מרגישה.

ק יקרה,
את מדברת על מעורבות יתר של הוריו של בעלך בחיים שלכם, ובמידה מסויימת הם גם כופים עליכם סוג של יחסים גם עם גיסך, שלא ברור אם זה "לטובתכם", ואולי לטובתו – שזה אולי לגיטימי, אבל כנראה שצריך להיות מוצג כך.את ביחסים נהדרים איתם, וזה מעולה, אבל זה יותר מדי לך. הקושי שלך הוא לשים להם גבולות. אלא שבכל המכתב הזה לא כתבת מילה וחצי מילה על מה שהבן שלהם, בעלך, חושב על העניין. אני מניח שהוא יודע מה את חושבת, ואני מניח שזה נמצא גם ביניכם כמשהו שאולי בויכוח ואולי גם מעכיר במשהו את היחסים ביניכם. ולכן אני תוהה למה לא אמרת גם על זה דבר. כי לדעתי – הבעיה כאן היא לא היחסים שבינך לבינם, אלא היחסים שבינו לבינם, והיחסים שבינך לבינו. קצת קשה שתשימי להם גבולות, בעדינות ו/או בתקיפות, כשהוא לא אומר דבר על זה, או כשהוא מתנגד לך ולא איתך. אולי קצת קשה לו לשים להם גבולות, אם הוא בכלל רוצה, כאשר הוא חושב שאם הוא יעשה את זה, הם יחשבו שזו את שמניעה את הדברים מאחורי הקלעים, והוא לא רוצה שיחשבו עלייך רעות.זה צריך להיות בינך לבינו, וזה צריך להיות בינו לבינם, כשהוא שלם עם זה. כשקשה לו, והוא לא יודע איך, קשה גם לך, כי את לבד בזה. האם הוא שלם עם זה? – לא כתבת על זה. האם הוא לא שלם עם זה כי הוא לא רוצה לפגוע בהם ו/או לא יודע איך להתעמת איתם? – גם זו אפשרות, ואז יתכן שהוא מציג את זה כאילו טוב לו במצב הנוכחי, רק כדי שלא להצטרך לשים להם גבולות.סביר שלו זה יותר קל, כי הוא רגיל אליהם, וכי כך גדל. אבל יתכן גם שהוא אפילו מרוצה מהמצב, ונעים לו כשהם באים, וכשאחיו מגיע, ואז הדיון הוא בינך לבינו, והשאלה היא איך מוצאים פשרות בתוך הזוגיות בינך לבינו. האם אתם יודעים לעשות את זה?בסופו של דבר, הדברים מאד מאד קשורים למה שבינך לבין בן זוגך. מבלי שתהיו מתואמים, יהיה יותר להפחית את מינון המפגשים האלה. ביחד, יהיה לכם יותר קל לומר להם – תודה, אנחנו מאד אוהבים אתכם, אבל אנחנו באמת צריכים קצת יותר זמן לעצמנו. האם אפשר לצמצם את זה בחצי?