הבנת בן הזוג: בין אורך רוח לאיבוד סבלנות

היי.אני בת 30 ויש לי חבר בגילי, אנחנו יחד כחצי שנה.בפועל אנחנו מסתדרים ממש טוב. כיף לנו יחד ותמיד כשאנחנו יחד טוב לנו, אנחנו אוהבים ולמרות שאנחנו מאוד לא דומים באופי שלנו, איכשהו זה עובד ואנחנו משלימים אחד את השניה. הסקס טוב ורק משתפר כל הזמן, בקיצור על פניו בהחלט חיובי.הבעיה שלי היא שאני בעצם הקשר הרציני הראשון שלו. אני לעומתו למודת קשרים ויודעת היטב מה אני רוצה. הוא רק מדשדש ולומד אחרי שנים שהיה במן "קונכיה".הבעיה העיקרית שזה יוצר, שקשה לו מאוד לעשות את הצעד הזה של להכניס באמת קשר לחיים שלו ושיהיה חלק גדול מהם. הוא כל הזמן במן מוד כזה של להתקרב ולהתרחק. ה"להתרחק" לעיתים מתבטא בשבוע אפילו של תקשורת אפסית או בכלל לא, שלא לדבר על להיפגש. גם להקפיד על תקשורת יום יומית זה ממנו והלאה,יש ימים שאנחנו מתקשרים כרגיל (אסמאסים פה ושם, שיחת טלפון) יש ימים שאנחנו מדברים פעם ביום ויש ימים שכלום...תקשורת רציפה זה דבר שלי מאוד חשוב עם בן זוג.שוחחתי איתו על זה בעבר, הסברתי לו שלי תקשורת יומיומית זה דבר בסיסי עם בן הזוג שלי (מצידי גם אסמאס אחד ביום העיקר אות חיים כלשהו) ושאני לא יכולה לסבול את הניתוקים האלו שהם כל כך ארוכים. הוא הסביר שהניתוקים האלו מאוד חשובים לו לקחת זמן להתאפס ולעכל (וגם סוג של לשמור על הלבד שלו כנראה) ושמבחינתו הם מאוד תורמים בסופו של דבר לו ולקשר. הצעתי לו פשרה- אם הוא צריך לקחת קצת זמן התאפסות, אפילו של שבוע, שרק יסמס לי לפני, שאדע מה קורה, ולא אוכל סרטים שהוא פתאום מתאדה. למרות שהבקשה נשמעה סבירה והגיונית לשנינו הוא לא מיישם את זה, וההיעלמויות האלו קורות אחת לכמה זמן ללא שום התראה או משהו שקדם להן. דיברתי על זה שוב אחרי תקופה, גם לא עזר.לפני שבוע הייתה לי שבירה שהבנתי כמה חסרה לי התקשורת היומיומית ובכלל תקשורת שהיא מעבר לפגישות, הבנה שאי אפשר פשוט להיעלם לבת הזוג שלך מתי שבא לך. ביטאתי את כל בפניו, כשפני כבר להיפרד.הוא מצידו, עדיין מאוד רוצה את הקשר, מבחינתו הוא לומד ומתפתח בתוך זה כל הזמן, אבל אני קצת איבדתי סבלנות ואמונה שאפשר להתקדם, למרות שעד עכשיו הוא באמת התקדם בהרבה דברים שהיה לו מאוד קשה בהתחלה. אבל בתחום הזה הדברים לא נראים זזים כבר חודשים רבים. והאמת..באמת שהייתי מאוד סבלנית. עכשיו אני כבר עייפה...הוא עדיין רוצה ואני דיי אבודה. אני לא מאמינה שאפשר לשנות אנשים אלא אם הם ממש רוצים להשתנות וגם אז זאת עבודה ממש קשה. אני באמת ניסיתי לבוא לקראתו בהרבה דברים, למצוא פשרות לגבי התקשורת. ניסיתי ליזום יותר או לשחרר יותר, כל מה שעשיתי בד"כ הרחיק אותו יותר והתחלתי להרגיש שהקשר מתנהל אך ורק לפי הרצון שלו ומה שנוח לו. ומה עכשיו? מצד אחד יש מחשבה שהוא עבד על עצמו מאוד קשה עד עכשיו וכן הצליח להתקדם בהמון דברים בקשר שלנו ולהיפתח. ויש לו רצון. מצד שני אני כבר מסתבכת עם עצמי. האם זה הוא וזה מה שיש? האם להאמין שמשהו יכול להשתנות? או שזה נאיבי מצידי? הוא מלא בהבטחות אבל כבר שמעתי את כל זה בעבר. קשה לי לוותר עליו כי על פניו יש כאן פוטנציאל למשהו טוב.יש טעם בכלל להילחם במקרה כזה? או שהגיע הזמן לשחרר? לא בא לי לשבת על הגדר עכשיו עוד חצי שנה רק כדי להיבן בכלל אם משהו יוצא מזה... אנחנו כבר לא ילדים אחרי הכל.

אתמול שוחחנו ארוכות. הוא אמר שבאיזשהו מקום הוא לא נתן באמת לקשר הזה סיכוי ושהוא מבין את זה עכשיו. שהוא פחד שזה לא יצליח כי הוא לא בטוח אם אנחנו באמת מתאימים, כשביקשתי שיחדד לא ידע כיצד, אז הבנתי שהפחד האמיתי שלו זה מלהיפתח ואז להיפגע. ולכן לא הרשה לעצמו באמת "לצלול" לזה. שהוא אוהב אותי ושעכשיו הוא מבין ושהוא כן היה רוצה שניתן לזה עוד הזדמנות אמיתית.אני שומעת את מה שהוא אומר ומרגישה בעיקר עייפה. האם זה הגיוני להתעייף כל כך אחרי תקופה יחסית קצרה של קשר? אני מרגישה מאוד חלוקה. מצד אחד נראה שבאמת נפלה כאן תובנה אמיתית שאסור לפספס אותה. מצד שני אני מרגישה שהוא כל כך הרחיק אותי ותיסכל אותי בהתנהגות שלו עד עכשיו שאני כבר לא יודעת אם יש לי מה לתת. כי לתת הזדמנות חדשה זה לבוא ממקום פתוח ובאמת להיות בקשר, ואני מרגישה שנסחט ממני כל כך הרבה בחודשים האחרונים שלא יהיה הוגן לתת הזדמנות כשאני לא באמת מסוגלת לתת מעצמי.. אמרתי לו שאני צריכה לחשוב.אני אפילו לא יודעת מה אני בעצם שואלת. אבל כל תובנה תעזור..תודה

א. יקרה,
השיחה ביניכם אכן אישרה לך שבמידה רבה צדקת בהבנת הסיבות להעלמות שלו. הוא באמת לא היה בטוח בקשר הזה, ולקח לעצמו ספייס - שזה אומר, החליט שהוא משקיע פחות. האם כדי שלא להיפגע? האם כדי שלא להרגיש נגרר ולהרגיש "נכנע" לתכתיבים בקשר שהוא לא בטוח שהוא רוצה, כלומר, "סתם"? (למעשה, זה לא "סתם" נכנע לתכתיבים, אלא נענה לצרכים של מישהו אחר - משהו שהוא לא רגיל לעשות) כך או כך, הוא שמר על עצמו, כי לא היה בטוח עד כמה הקשר איתך היה חשוב לו. העובדה שיש לו אלטרנטיבות של קשרים אחרים או לא, לא רלוונטית, כי האלטרנטיבה הנוחה לו היא הלבד שלו.בהתאם לשאלתך, שאת לא יודעת מה את בדיוק שואלת, גם אני לא יודע על מה אני בדיוק עונה. כי אחרי הכל, כל מה שאני מנסה לומר הוא לעזור לך להבין אותו. האם הוא יצליח להשתנות באופן מהותי? האם זה יחזיק הרבה זמן מעמד? - אלה הם דברים שאני לא יודע. הדרך היחידה לדעת היא להמשיך לנסות. והמקום שבו את תמצאי את דרכך, יהיה בשיווי המשקל הלא פשוט בין החשש שלך מכך שהוא לא יצליח לתת לך יותר ודאות וביטחון של קשר זוגי כפי שאת רוצה, לבין החשש שלך שמא הוא כן יצליח לעשות את זה, ותחמיצי את הנסיון הזה שלו בכך שתוותרי מוקדם מדי. תצטרכי להמשיך ולהקשיב למה שאת מרגישה, ולהיות חסרת סבלנות או עם הרבה אורך רוח, לפי מה שתרגישי, וכך להגיע להחלטות.

תודה רבה על תשובתך.לאחר שיקולים מעמיקים הבנתי שאני דלת אנרגיה לחלוטין לקשר הזה, והברירות היחידות שנותרו לי הן או להיפרד או לתת לזה הזדמנות אחרונה- כשהפעם הוא זה שיצטרך להוכיח שהוא רוצה את זה. הסברתי לו את המצב ושאלתי אם זה מקובל עליו, להבין שהוא כרגע צריך להוביל, שאני מרוקנת מאנרגיות, וזקוקה דחוף לזריקת עידוד ממנו כדי לחזור למה שאני מסוגלת. הוא אמר שזה מקובל עליו. בינתיים הוא מדשדש (בסך הכל עברו יומיים וקצת) ושמעתי ממנו רק פעם אחת. אני לא יושבת עם סטופר ומודדת כל טלפון או הודעה אבל כן מנסה להרגיש אם בכלל הוא נותן איזה פוש. למרות שכבר אין לי יותר מדיי אמונה או ציפיות, אקצה לזה שבוע-שבועיים לראות אם הוא רק דיבורים או גם מסוגל למעשים. אני מקווה שאני נוהגת נכון. לא בא לי שהוא ירגיש תחת מבחן אך אני חשה אובדת עצות לחלוטין אחרי כל כך הרבה הזדמנויות ואכזבות...

א. יקרה,
כמובן שהבנת נכון את האופציות. והמסקנה שלך, שאת כרגע "דלת אנרגיה לחלוטין" בקשר הזה, היא נכונה, ככל הנראה, במובן שבו את אומרת לעצמך, ובצדק: "אני חייבת לקבל ביטחון שהוא באמת רוצה, ושהוא מוכן להתאמץ, או שלפחות שהוא מבין שהוא צריך לעשות את השינוי הזה אם הוא רוצה להיות איתי בקשר" (ואולי בכל קשר נתון שירצה בעתיד). ו"המותשות האנרגטית" הזו שלך, מעבירה אליו את הזירה, כדי לראות אם יש לך סיבה להתאמץ. ואם הוא לא, אז את צודקת: אז אין לך הרבה למה לצפות.הקושי העיקרי עלול להיווצר שהוא יעשה מאמץ, אבל רק "קצת". מה שיקשה עליך להחליט אם יש שינוי, או לא. האם לנסות לעודד אותו במצב שכזה, ולתת לו חיזוקים חיוביים (שבמצב הנוכחי, הם מאמץ נוסף שלך - שכן הם יבואו עדיין במצב של חוסר ביטחון שלך שכדאי לעשות זאת). ואז, איך מחליטים אז? והתשובה היא: כשתתעייפי באמת, וכשתביני שמצב "ביניים" כזה יכול להפוך לקבוע, תדעי יותר טוב, ותהיי יותר שלמה עם החלטה להיפרד - אלא אם המגמה החיובית תמשיך. ואז, תצטרכי להחליט על קצב "חיובי" סביר של שיפור, והיכן הגבולות שלך. זה תהליך, שאולי יימשך ואולי לא. כשבצידו, גם האמונה שלך או חוסר האמונה שלך א. שיש חיים גם בלעדיו, ואפילו יותר חשוב: ב. שאולי זה לא ייקח כל כך הרבה זמן, כמו שאת חוששת (ואולי אפילו עוד יותר חשוב: שגם אם כן ייקח זמן, שווה בכל זאת).