האשמה עצמית וסיום קשר

שלום
ד"ר חסון,אודה לחוות דעתך בנושאים הבאים.אני בת 24, מגיל 18 הייתי עם בן זוג בן גילי. נפרדנו לפני כחצי שנה כי הוא רצה להיות עם נשים נוספות ולא היה בשל לחתונה. עבר די הרבה זמן מאז הפרידה ולא כ"כ יוצא לי להכיר אנשים חדשים. עד שסוף סוף העזתי "להתחיל" עם מישהו, זה לא ייצא לפועל ולא הניב תוצאות טובות.קשה לי עם הלבד הזה, הוא מלחיץ אותי מאוד. אני לא יושבת ובוכה על החבר שלי לשעבר אבל כן כועסת על זה שבזבזתי כ"כ הרבה זמן איתו במקום להיפרד קודם ולמצוא כבר מישהו אחר. כועסת שהוא "סחב" אותי איתו כל השנים האלה למרות שכבר אחרי שנתיים הוא ידע שהוא רוצה התנסויות אחרות לפני שהוא מתחייב. מן הסתם אני גם כועסת על זה שהוא לא העריך אותי מספיק ולא וויתר למעני על ההנאות הגשמיות המטופשות האלה.במקביל, כשאני רואה חברים בגילי עם בני זוג שגם בגילנו והאהבה בניהם פורחת והם עומדים להתחתן אני אוכלת את עצמי שאני "נפלתי" על הבחור הכי פחות מוצלח, הכי פחות בוגר והכי פחות סגור על עצמו שבגללו בזבזתי שנים כ"כ רבות.אין לי נחמה, אני חושבת על זה נון-סטופ בנוסף אין לי רצון לצאת עם אנשים שמנסים לשדך לי, אני לא נמשכת אליהם ולא רואה את עצמי איתם בשום צורה.אודה לכל דבר שתוכל לומר.

בת 24ומרוב כעס, את ממשיכה להעניש את עצמך. אולי בעיקר כדי שיהיו לך עוד הרבה סיבות לכעוס עליו. אולי עוד ששים שנים של כשלון ובדידות לכעוס עליו. וזה בסדר, כי "אני בכלל לא אשמה, זה הוא אשם".אבל גם... אולי אפשר להסתכל על זה גם אחרת – שהיו לך איתו שנים של חוויות טובות, ואולי גם בצד חוויות והתנסויות פחות טובות. אלו אינן שנים שהלכו לטמיון. עכשיו, בזכות הקשר איתו, ואולי אפילו בזכותו, את בוגרת יותר, יודעת יותר, וגם מוכנה יותר לעשות בחירות טובות יותר. אולי בלעדיו הבחירה שהיית עושה, והגבר שהיית מתחתנת איתו היום או לפני שנה, היו גורמים לך לחיים אומללים, כי היית חסרת נסיון. יכול להיות? והנה, עכשיו את חכמה יותר. נצלי את זה. ואל תאשמי אף אחד במה שיקרה מכאן והלאה. עכשיו את עושה את הבחירות שלך. במקום להאשים – קחי אחריות על עתידך. הוא בידייך.