האם את כנה עם עצמך?

ד"ר שלום,יש לי מספר בעיות ואשמח אם תוכל לתת לי כיוון מה עלי לעשות:אני וחבר שלי כבר שנה וחדש יחד אני בת 24 הוא בן 31. הקשר התחיל בצורה מעולה והכל היה כל כך טוב....אבל לאחרונה אני עצובה ומרגישה שרע לי וקשה, ואני לפעמים שואלת את עצמי למה אני ממשיכה בעצם... חבר שלי כל הזמן נמצא בתקופות לחוצות, כל החיים שלו זה לחץ. הוא העמיס על עצמו יותר מידי דברים ועכשיו לא יודע איך להתמודד עם זה. הוא שקוע נורא במשימות שלו ואני מתחילה לחשוב שהוא אגואיסט מידי. הוא תמיד יעזור לכולם- לחברים שלו, למשפחה שלו, לזקנות, לאנשים זרים, תמיד ירצה להוכיח את עצמו. אך אם זה יהיה משו בשבילי- יש לו פחות חשק. אני מרגישה שאני בסדר עדיפות נמוך יותר מכל השאר ולא ברור לי למה. אם נשב עם המשפחה המורחבת ממש שלו יום שלם, הוא מסוגל להתעלם ממני בידיעה שאני לבד ודי אאוטסיידרית, ולשבת ולהפגין את חכמתו וידיעותיו מול בן דוד שלא ראה מזמן, או לשבת שעות עם איזה דוד מבוגר. אני מרגישה שהוא מאד שקוע בעצמו, ומשתדלת לתת לו את כל הספייס שצריך בשביל הדברים שלו, אבל מרגישה שבתמורה הוא היה יכול יותאר קצת להשקיע והוא לא. אני מפחדת מאד שאני אחיה איתו וירגיש פשוט בודדה, או שהחיים יהפכו בלתי נסבלים כי הלחץ רק הולך וגובר וכל פעם שמשהו לא מסתדר הוא מתעצבן נורא ובלתי נסבל לשהות לידו. מצד אחד אני נורא מודעת לחסרונותיו אך עדיין לא רואה את עצמי עוזבת אותו, כי כאילו כבר בעיני רוחי מזמן סגרתי את הראש והלב שלי לאחרים וחשבתי שזהו, זה יהיה בעלי -מה שנתן לי הרגשת שלווה. ועכשיו אני כבר לא בטוחה שזה רעיון טוב..בעיה נוספת היא שאני לא מפסיקה להשוות את מערכת היחסים שלנו לאחרים, לשל זוגות חברים שלו למשל. אני עושה השוואות כמו: זה נראה שהם אוהבים יותר, /טוב להם יותר למה זה? אני גם לא ממש אוהבת את כלהחברים שלו, אבל אם אני לא אבןא כל פעם הוא יתעצבן ונריב למה יש לי בעיה איתם וכו. האם לא הגיוני לאמר לי שילך לבד לפעמים, לעמוד על שלי, בלי להרגיש אשמה..?אני עדיין אוהבת אותו למרות ההרגשה והפחד שזה מתחיל להיעלם. בבקשה תעזור לי......תודה רבה!!!!!!!!

אלמונית יקרה,
אני תוהה מה את אומרת, ובעיקר, אם את כנה עם עצמך לחלוטין. כי את אומרת שהוא "אגואיסט מדי", ושהוא "מאד שקוע בעצמו", אבל גם אומרת:"הוא תמיד יעזור לכולם – לחברים שלו, למשפחה שלו, לזקנות, לאנשים זרים", וגם "להפגין את חוכמתו וידיעותיו מול בן דוד שלא ראה מזמן, או לשבת שעות עם איזה דוד מבוגר".אני חושב שכאשר את אומרת שהוא אגואיסט מדי ומביאה את כל אלה כדוגמא לאגואיזם שלו, את לא כנה עם עצמך. הרי זה לא מסתדר ביחד. נכון? כי מה שאת בעצם רוצה לומר – "הוא לא משקיעבימספיק, ולכן אני מרגישה זנוחה ולא מוערכת". והשאלה היא למה זה קורה דווקא לך. כי הרי הוא יודע לתת. כי מה שתיארת הרי אינו אגואיזם. הוא קשוב לאחרים, ויודע לתת להם – לכולם, אבל לא לך. למה?האם כי הוא חושב שאת יודעת להסתדר לבד (האם זה מה שאת משדרת לו)? האם כי את מנסה להגביל נתינה שלו לאחרים, והוא מנסה לשים לך גבולות כדי להרגיש את העצמאות שלו? האם כי את מגבילה את היציאות שלו עם חברים, למרות רגשי האשם שלך, והוא רוצה שתהיי עצמאית יותר, שתדעי להסתדר בלעדיו, ולכן הוא מקדיש לך פחות זמן? או שאולי את נפגעת בקלות, ולכן כל דבר שנעשה על חשבונך את מרגישה היטב ולכן את מרגישה נגזלת, ולא מוערכת?אני לא יודע מה נכון. מתוך מכתבך אני גם שואל את עצמי, ואין לי תשובה, אם לא קשה לך להודות בחולשה שלך (ולכן את מספקת הסברים אחרים). אני שואל שאלות שאת צריכה לשאול את עצמך, לענות לעצמך בכנות, וגם – עד כמה שזה קשה, לשים את עצמך במקומו, על הקשרים החברתיים והמשפחתיים שלו, לשאול את עצמך עד כמה זה חשוב לו, ואיך מסתדרים כאשר הצרכים שלך והצרכים שלו הופכים להיות מנוגדים, בשל הזמן המוגבל שלו?