האחד: האם הוא באמת קיים?

איך יודעים שבן הזוג שאיתי הוא האחד? האם יש תחושה כזאת במציאות ולא רק בסרטים רומנטיים? האם אני אמורה להרגיש : זה המועמד המתאים ביותר להיות האב לילדיי ובן זוגי לחיים? ואם הוא קשר ראשון ויחיד שהיה לי? - מרגישה שאין לי ניסיון חיים ומקורות להשוואה. האם ספק תמידי באחורה של הראש שאומר שאני יכולה למצוא מישהו יותר מתאים מסמן בהכרח כדאיות לסיום קשר?
הרבה שאלות, הרבה בילבול.
בת 23

בת 23 יקרה,
סיפור מסובך, נכון? אחרי הכל, כל כך הרבה גברים ונשים התחתנו מתוך ידיעה ברורה שהם עושים זאת עם "האחד" או "האחת", וזה לא הצליח אחרי שנה, עשר או חמישים. "האחד" או "האחת" הם חלום רומנטי ומאד חשוב. כי הוא, בדיוק כמו האהבה, נותנים דלק שמאפשר להתגבר על מהמורות, ומקל על הזוג להאמין שביחד הם יכולים לעשות הכל. זה מאד חשוב, וחס וחלילה לי לנסות ולנפץ זאת, אבל מה שחשוב הוא מה שאת והוא מרגישים. אם אתם מאמינים בזה, לכו על זה.והסיפור הוא אפילו הפוך: ככל שיש יותר ניסיון, וככל שמתבגרים, כך פחות ופחות חושבים על האחד או האחת, כי יותר מבינים שכל גבר וכל אשה שונים זה מזה, ולכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות אחרים. יותר חושבים אז, ונותנים פחות לרגש להוליך. צריך להיות איזון בין השניים, שקשה מאד לדייק בו, אבל צריך לתת הרבה מקום של כבוד לרגש, כי הוא דומיננטי ביכולת הרגשית שלנו להתמיד עם בן או בת הזוג שלנו.

אני באמת צעירה ומאוד לא מנוסה ובגלל זה נתתי, כמו שאמרת, לרגש להוביל. אני מרגישה שצללתי לתוך מערכת יחסים בת 4 שנים בלי לנתח יותר מידי אם טוב לי באמת, אם זה מה שאני צריכה ומחפשת. הייתי על ענן של התאהבות ונהניתי מהחום והקרבה של מערכת יחסים. עכשיו, אני קצת יותר מפוקחת ומוצאת יותר ויותר חסרונות בבן זוגי. גם התקשורת לא טובה, יש חשדנות, תלותיות, אטימות והרשימה עוד ארוכה. התחושה היא שמצד אחד, יש קול תמידי שאומר לי: צאי לדרך חדשה, הוא ככל הנראה לא האחד שלך. מצד שני, אני לא מכירה שום דבר אחר. אני אוהבת אותו וקשורה אליו יותר מכל אחד אחר, ו'להיפלט' לעולם פתאום, לבד, בלעדיו, נראה לי כמו דבר נורא שאני עדיין לא מוכנה לו. איך מתירים את הקשרים? עצוב לי.

בת23 יקרה,
אני חושב שזה חלק מהעניין. כלומר, לא זה שאת צעירה, אלא להיפך, זה שאת כבר בוגרת יותר ומתחילה לפקפק בחלום, ושואלת את עצמך אם החלום הזה שלך הוא טוב מספיק.מצד אחד, אם זה מספיק לא טוב, צריך להחליט לעזוב למרות שאת חוששת כי את לא יודעת איך ייראה העולם בצד השני. מצד שני, את אולי חוששת, ולך תדע אם בצדק או לא, שבעוד ארבע או שש שנים תסתכלי על מצבך היום ותשאלי למה עשית זאת? אבל אולי תעשי בדיוק את זה גם אם לא תיפרדי ממנו...ואם כן תרצי להתיר את הקשר, את שואלת איך עושים זאת? - עם הרבה כאב, מן הסתם, ואולי עם לא מעט לילות שבהן תרטיבי את הכרית, ואולי רק לאחר שתביני שאת צריכה לאסוף כוח כדי להיות מסוגלת לעשות זאת למרות התנגדות שתהיה בצד השני, ובכל זאת, עד כמה שאפשר, מבלי לסרוט ולנשוך ולפגוע זה בזה. פעמים רבות, דווקא זה החלק הקשה. בכל מקרה, אם זה מה שתחליטי לעשות, תצטרכי להכין את עצמך, במקרה הרע, הן להתעמתות, הן להאשמות, הן לרגשי אשם, והן לצורך להיות חסינה מפני פגיעה. את מכירה אותו, ולכן אם זה מה שתרצי, את צריכה לדעת למה להכין את עצמך. פחות או יותר. וגם - לאסוף כוח דרך משפחה וחברים, כי תצטרכי הרבה כתפיים להיתמך בהם ולבכות עליהם. אם יש לך, זה יהיה קל יותר.