דינמיקה זוגית: הבדלים ופתרונות

שלום,
אני בזוגיות כבר 6 שנים, שנינו בגילאי ה25-35, הוא גדול ממני בכמה שנים.
הזוגיות מאוד טובה, מאוד מכילה, אנחנו אוהבים וכיף לנו יחד.
הבעיה שאנחנו לא יודעים לקחת לנו זמן לבד. זו בעיה שתמיד הייתה אבל היה יותר קל לפתור כשלא היינו שנינו כל הזמן בבית בגלל הקורונה....
שנינו רוצים את הזמן לבד, אבל אף אחד לא מרגיש בנוח להגיד את זה. גם כשאנחנו כבר כן מדברים על הנושא, אנחנו לא פותרים את הבעיה ורק נוצר תסכול.
הוא מרגיש לא בנוח לבקש את הזמן לבד שלו, כי ברגע שגם אני שם, הוא רוצה גם להיות איתי והוא לא יכול להתעלם מזה שאני שם. אני לא מרגישה בנוח, כי בנוסף לכל מה שקורה (קורונה, אין עבודה...), הוא עכשיו בתקופה מאוד רגישה, עובר הרבה בדיקות רפואיות ונמצא במצב נפשי לא אידיאלי, עקב בעיה גופנית שאם לא יפתור אותה הוא עלול לאבד את עבודתו שהיא גם הדבר שהוא הכי אוהב לעשות.
בתקופה הזו הוא הרבה דווקא היה צריך שאהיה איתו, כדי לדבר ולפרוק, כדי לקבל תמיכה ועידוד... קשה לי במקום הזה פתאום להגיד לו אני רוצה עכשיו זמן לבד לשבת על דברים שלי, כי זה מרגיש כמו נטישה בזמן שהוא זקוק לי.
הוא מאוד בקטע של זרימה ולא לתכנן, והוא רוצה שבאופן טבעי יהיה לנו כל אחד את הזמן שלו, אבל אף אחד מאיתנו לא עובד עכשיו, יש לנו שני חדרים כאשר אחד מהם הוא חדר שינה בלי הרבה מקום ומי שנמצא שם בדרך כלל נרדם. הוא כפתרון לעצמו מנסה לקום מוקדם יותר שיהיה לו את הזמן שלו, אבל אז ברגע שאני קמה ובאה לסלון הוא מרגיש שהזמן הזה נגמר והוא מרגיש שהוא צריך להיות באינטראקציה איתי. זה גם מתסכל אותו אם קמתי מוקדם יחסית למה שציפה אולי, וגם זה לא פתרון כי ככה אולי יש לו זמן עם עצמו, אבל לי אין את הזמן הזה....
אנחנו אוהבים לשתות יחד קפה בבוקר, מה שבד"כ קורה כשאני קמה ו"מצטרפת" אליו, אבל מבחינתי אין בעיה שכל אחד יהיה בשלו בבוקר לפני הקפה (כמו שהוא עושה לבד בעצם), ונשב יחד יותר מאוחר... אם אני נשארת בחדר שינה אני נרדמת, אני לא יכולה לעשות שם דברים על הבוקר, חייבת לצאת מהמיטה. הוא גם לא מצפה שאשאר בחדר, אבל... אם אני יוצאת הוא מרגיש שהוא לא יכול להיות לבד יותר.

מרגיש קצת מבוי סתום.
לפני שהתחיל המצב הזה, דווקא התחלתי ללמוד איך לבקש לי את הזמן לבד, יש לי הרבה תחומי עניין ואני יכולה למלא לי גם יום שלם לבד. גם הוא. אבל מאז העניין הרפואי אני לא מרגישה בנוח לבקש לי את הזמן שלי, כי אני לא יודעת אם הוא באינטראקציה איתי עכשיו כי זה מה שהוא זקוק לו, ואיך אני ארחיק אותו ממני דווקא כשהוא צריך את קירבתי... והוא מסיבותיו גם לא מרגיש בנוח.

לשנינו זמן לבד מאוד חסר, ושנינו כאילו מצפים שהשני יקח לו את הזמן שלו, או שבזמן שהוא עסוק באיזו שיחת טלפון/כשאני ישנה... הכל רק לא לבקש לנו את הזמן הזה.
למרות שלשנינו ברור שזה חסר לנו, ושזה לא מאיים על הזוגיות, ואנחנו במקום טוב עם תקשורת והכל אנחנו לא מצליחים לפתור את זה
מרגיש עניין מגוחך לחלוטין...

איך אפשר בתקופה כזו ששנינו בבית עדיין לבקש לנו את הזמן שלנו, ששנינו צריכים ומשום מה לא יודעים איך ליצור את המצב בו יהיה לנו נוח לעשות זאת?
שנינו בבית כל יום כל היום (חוץ מיוצאי דופן למיניהם, כשהוא יוצא לבדיקות), ושנינו כרגע בחל"ת... אז זה לא זמן שקורה לבד כמו שפעם היה קורה גם בלי שהיינו צריכים לדבר על זה (היה יותר קל פשוט להשאר עוד קצת בעבודה/לצאת מוקדם/ממילא לא תמיד הייתה חפיפה בשעות שאנחנו בבית)

תודה רבה,
לילי

לילי יקרה,
נראה לי כאילו יש משהו שבו אתם שונים, ומשהו שבו אתם דומים, וביחד זה יוצר דינמיקה שלא קל לכם איתה גם אם היא מגיעה ממקום טוב לגמרי.נראה כאילו אתם שונים בכך שאת צריכה תכנון והגדרה מראש, ואילו האיש שלך זורם, לפי איך שהדברים יתנהלו. אני אומר נראה כאילו זה כך, אבל אני בכלל לא בטוח שזה כך. אם קיים בזה הבדל, נראה שהוא זניח כי ההבדל הזה נובע יותר, כך אני חושב, מהאופן השונה שבו אתם מחפשים פתרון לקושי המשותף הזה, של צורך בזמן לעצמכם. יתכן שאתם רואים את אופי הפתרון אחרת, כי בדברים אחרים אתם שונים בזה. אני לא בטוח שבעניין הזה אתם שונים זה מזה. אלא שאתם מחפשים פתרון לפי ברירת המחדל שלכם דווקא בגלל הדבר שבו אתם דומים – שניכם רוצים לרצות זה את זה, את אותו והוא אותך, ואולי בכלל את הסביבה החברתית שלכם.הצורך לרצות אחרים בא מן הסתם מתוך החשש לפגוע בהם. שניכם מאד חוששים מזה, ולכן קשה לכם לדבר על זה. כי אם תגידי לו שאת צריכה זמן לעצמך, את חוששת שהוא ייפגע מזה, וכנ"ל הוא, אם הוא יגיד לך דבר שכזה. את יודע שהוא כזה, ולכן את לא בטוחה אם הוא יזרום איתך כשתגידי לו את זה כי כך הוא באמת רוצה, או רק בגלל שהוא ירצה לרצות אותך. גם הוא חושש, אני מניח, שאם הוא יגיד לך שהוא רוצה זמן, תסכימי, בדיוק בגלל אותה הסיבה. הזהירות הזו מלפגוע, היא דבר נפלא, אבל היא גם מקשה על היכולת שלכם לדבר בגלוי. כי אתם לא בטוחים עד כמה הצד השני כן במה שיגיד, ושאולי הוא יהיה פגוע למרות שזה לא מה שהוא יגיד. וכל זה באמת מתוך כוונות טובות, כפי שאני יכול לקרוא במה שכתבת. כוונות טובות של שניכם.העניין הוא שהתנאים הנוכחיים מקשים עליכם את הלבד הזה. אבל האמת היא שכאשר קראתי את הפניה שלך, גם לא הבנתי אם בכלל יש פתרון טכני לצורך שלכם להיות לבד, בתנאים הנוכחים. כי אם זה או בחדר השינה או בחדר המגורים, הדרך היחידה שלכם להיות לבד היא ביחד בחדר המגורים. לא ראיתי שכתבת על דרך אחרת, ואם יש כזו – אולי כדאי לדבר על זה עוד.לפי מה שכתבת, אם זו הדרך שלכם להיות לבד היא ביחד בחדר המגורים אבל בלי להיות מעורבים זה בזה, נוצר באמת החשש מתחושת ריחוק. אולי את לא חוששת שזה יקרה לך, והוא לא חושש שזה יקרה לו, אבל שניכם חוששים שזה יקרה לצד השני. לפחות כך אני חושב שזה נראה מנקודת המבט שלך. וכדי שהצד השני לא ירגיש ריחוק או פגיעה – אתם בודקים יותר, והבדיקה הזו פוגעת בלבד שלכם.ואולי בעיקר – לא לכעוס כאשר הצד השני בודק. אם הוא בודק אותך – מבחינתו זה למענך. מבחינתך, יתכן מאד שהיית רוצה לדחות אותו באותו הרגע אבל מבלי שייפגע, ומכיוון שאינך בטוחה בזה, רגשי האשם שיהיו בך יקשו עליך לדחות אותו. לכן, תכעסי עליו רק בגלל שהוא יוצר בך את רגשי האשם האלה, ומפריע את השקט שלך. האם זה גם להיפך? – בהחלט ייתכן.הצורך שלכם הוא לדבר על זה עוד ועוד, מתוך הבנה שזה יהיה קשה, מתוך הבנה שכל צד ינסה שלא לפגוע בצד האחר, אבל גם לא יהיה בטוח בזה, ואולי יכעס כאשר דברים מסתדרים לאט או לא מובנים מספיק. אבל ככל שתעשו זאת יותר, הדברים יתגבשו בהדרגה ויובנו בהדרגה יותר. כי הכוונות שלכם טובות. ואת זה שניכם צריכים לזכור. כי אתם פגיעים, ובעיקר בכך שאתם חוששים מכך שהצד השני יחשוב שאתם לא בסדר. ואם תצליחו ליצור את השיחות הללו תוך חיבוק ואמון הדדי, ובודאי לסיים אותן כך, כך ייקל עליכם/

וואו, המון תודה על התשובה המושקעת, מעריכה מאוד!