דילמות אהבה: מה עושים?

טוב, אז מה שקורה זה ככה:אני מכירה את הבחור כבר המון שנים. הוא בן 26. אבא שלו ואבא שלי פעם עבדו יחד. הוא אפילו היה מגיע אלינו לבית עם אביו, לתקן את המחשב וכאלה..אחרי כל כך הרבה שנים פגשתי אותו, במקום עבודה שלו. השנה.לא הרגשתי ניצוץ כלשהו אבל היה משהו באוויר.התברר לי שהבחור מגיע פעם בשבוע לבית הספר שלי, לעבודה מעשית לקראת סיום תואר שני.הוא מכיר אותי, ואין מצב שאו אני או הוא נתעלם אחד מהשני כשניתקל בבית ספר או במקום כלשהו.חייב להגיד "שלום", או להתחיל לדבר על נושא כלשהו. נורא רציתי להתחיל לעבוד במקום שהוא עובד, גם כדי להתחיל להיות עצמאית ולדעת מה זה "עבודה", וגם כדי להיות קרובה אליו... הבנתי שאי אפשר.אני מרגישה שהתאהבתי. לאחרונה אנחנו משוחחים המון בבית ספר (רחוק מעיני אנשים) על העבודה, על העתיד וסתם ככה...אני מרגישה קרבה לאיש הזה, בשיחה האחרונה שלנו הרגשתי את הכימיה בינינו. בלי להתכוון בעצם "פלירטטתי" איתו. כנראה שכל הסימנים וההתנהגות שלי העידו על כך (פגישה ראשונה מבטים לא הורדנו תעיניים אחד מהשני, בשנייה חיוכים, בשלישית כבר סצינת קנאה חחח ונגיעה בזרוע). לא יודעת אם הוא הבחין בזה... קרה אפילו שאמרתי לו שראיתי אותו עם 2 בנות 15, והוא מיהר להסביר לי שאין ביניהם שום קשר ושהם רק מתנדבות בבית ספר וליוו אותו בדרך הביתה. ממש עשיתי לו "סצינת קנאה". אני מאוד מקווה שהוא לא שם לב לזה. הוא תמים, ביישן, לא רגיל שבנות משוחחות איתו, הוא לא מהבחורים האלה שבנות מתנפלות עליהם. אבל אני מצאתי בו משהו שאין באף אחד. בן אדם עצמאי, עם עתיד מסודר, דתי מסורתי (לא דוס/חרדי!) מופנם וביישן, אולי קצת תמים. כל החברות שלי רואות אותו ומנסות לשכנע אותי לרדת ממנו. אבל אני לא מסוגלת. אני מרגישה הכי מאוהבת בעולם, כאילו הוא מעין הנפש התאומה שלי. לאחרונה גם קראתי התאמות בין שני המזלות שלנו (אני בתולה, הוא שור) וגיליתי שיש התאמה מלאה. אני לא מאמינה בזה, אבל יש בזה משהו. אני מאמינה שאין דבר כזה "מקרה", יש "רק מה'", או "ה' רקם". כאילו משמיים.זה הזוי מה שקורה פה. אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני רודפת אחריו, או מרגישה אליו משהו, כי זה לא הגיוני. אנחנו הרי לא נהיה ביחד ממילא. אבל אני לא מסוגלת להתנתק מהבחור הזה. שמעתי על הפרשים גדולים בין בני זוג, שחיים באושר. לחברה שלי גם באותו הגיל שלי, יש חבר מבוגר. בן 23. הם זוג כבר שנה. ואני שומעת שהכל טוב, ועניין הגיל לא מפריע להם בגלל. הבחור שלה הוא חילוני, להבדיל מהבחור הדתי שבו אני מאוהבת. לו יש צרכים כחילוני, לדתי שבו אני מאוהבת לא. למה אני לא מסוגלת? למה אני לא יכולה להיות בקשר עם בחור בן 26? אותה חברה מזכירה לי כבר חצי שנה שיש לה בשבילי מישהו, בן 18, שהיא רואה אותי ואותו מתאימים לקשר. ואני לפעמים רומזת לה שתכיר לי אותו, אבל היא לא עושה את זה. לפעמים אני חושבת שהיא מקנאה בי. היא לא רוצה שאהיה בקשר עם מישהו, כמוה. העיקר להגיד לי "יש מישהו". אבל להכיר לי אותו, מה פתאום! לא יקום לא יהיה מבחינתה :) מצידה שהיא תצא עם הגבר שלה והחברים שלו, תחזור למחרת בבוקר עם סיפורים שאשכרה מעניינים לי את האצבע הקטנה ברגל, על כמה היא נהנתה איתו, והייתה מסטולית. שלה יהיה מישהו, אבל לי? חס וחלילה! אסור שאני אצא עם מישהו.. כן, זאת "החברה שלי". שהיתה עדה בשנה שעברה לחיזור של חייל אחרי והיא זאת שהמליצה (!) לי להתעלם ממנו כי הוא סתם מניאק.. הקנאה הורגת..אף פעם לא הייתי בקשר עם מישהו. אף פעם לא התנשקתי. אני מסבירה לכולם שאני לא ממהרת ואני מחכה לאחד. והוא אשכרה הגיע. בדמות סטודנט צעיר לתואר שני. הבחור כבר צריך להיות מתחת לחופה, אם הוא דתי!!!!!!! ואין לו חברה! עד שסוף סוף אני מתאהבת, למה זה צריך להיות ככה? למה זה בלתי אפשרי?מה עושים?????????????

בת 18 יקרה,
את בדילמה בעיקר כי את לא מאמינה למה שאת אומרת. את מספרת לעצמך דברים בהיפוכם. כמו:" זה הזוי מה שקורה פה. אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני רודפת אחריו, או מרגישה אליו משהו, כי זה לא הגיוני. אנחנו הרי לא נהיה ביחד ממילא."ובאותה נשימה, במשפט הבא את אומרת: " שמעתי על הפרשים גדולים בין בני זוג, שחיים באושר." ומסבירה מדוע זה כן אפשרי.את צריכה קודם להחליט שאת רוצה לנסות, במקום להתייאש. ואחר-כך, אני מבין שאת עושה את הדבר הנכון. את מפלרטטת איתו. אם הוא ביישן, הוא צריך את זה כעידוד. המשיכי לעודד אותו, ואפילו למצוא סיבה מדוע להתראות איתו גם לאחר שעות בית הספר.מצד שני, אני מבין שה"בלתי אפשרי" הוא לא רק הפרש גיל, אלא גם זה שאת חילונית והוא דתי. קחי בחשבון שזה יכול להיות לא קל, אבל היו דברים מעולם.ומצד שלישי... וכן, יש גם כזה, את עדיין צעירה, בת 18. הנטיה בעולם החילוני להתחתן עם החבר הראשון, הולכת ונחלשת. כך שגם אם זה לא יהיה, יש לך סיכוי למצוא אהבה גדולה גדולה גדולה, בהמשך.

אני בדילמה כי אני בעיקר
לא יודעת איך ממשיכה מכאן.לשכוח אותו, או לנסות, למרות שהסיכוי הוא קלוש. זה בעייתי, אני כבר מאוהבת לגמרי.כל העניין הזה של הפלירטוט בכלל לא תוכנן, רק אחרי כמה ימים הבנת שזה בעצם מה שעשיתי. פדיחה... כדאי להתנצל בפניו על זה? לא נעים!אני מרגישה שאני מעודדת אותו, ברור! אני רוצה לגרום לו להרגיש שהוא כמו כל הגברים, למרות שהוא לא חתיך, יש כנראה בנות שנמשכות אליו. רוצה קצת לעלות לו את הביטחון כשהוא נמצא ליד בנות..בעניין הדתי-חילוני, אני לא חושבת שזאת הבעיה כאן. הוא חובש כיפה גם בימי חול, נדמה לי שזה נקרא "דתי לאומי". הוא לא שומר נגיעה, וכאלה.איך אני יכולה "לקרוא" אותו? לדעת אם הוא באמת משתף פעולה איתי ושם לב למה שקורה או שמנסה כמה שיותר להתרחק? להזמין אותו לאנשהו זה בלתי אפשרי. אולי להתראות איתו מחוץ לבית הספר,כן.כדאי לחכות שהוא יעשה את הצעד הבא?

בת 18 יקרה,
העניין הוא שאם הוא לא מנוסה, או לא בטוח בעצמו בגלל סיבה אחרת (כלומר, שאולי הוא מבוגר מדי בשבילך, לדעתו, או כל סיבה אחרת), יהיה לך קשה מאד לקרוא אותו, כי הוא לא יעשה שום דבר. ואם את רוצה שיבין אותך, כלומר, שיש לך עניין, ושלא יאבד בטחון, אל תתנצלי על הפלירטוט, כי אז הוא יילך לאיבוד לגמרי.הדרך היחידה בשבילך לדעת, היא לקחת סיכון. וכמובן שמחוץ לבית הספר... :-) לזה התכוונתי.