דחיית החיים? התלבטויות על זוגיות

שלום
לד"ר.אני בת 24, יוצאת עם בחור כבר כמעט 4 שנים. אנחנו מהמרכז.אני לומדת במרכז באוניברסיטה והוא בבאר שבע. שנינו לומדים לתואר ראשון ולכן יש עלינו עומס רב שלא מאפשר לנו להיפגש באמצע השבוע.אומר ואוסיף שאני החלטתי קודם ללמוד במרכז והוא, בעודו יודע זאת, החליט לעבור לשם.העניין הוא כזה.. התואר שלי אורכו שלו שנים ואילו הוא ילמד קרוב ל-4 שנים. כשהוא יסיים את הלימודים אהיה בת 28 וזו תהיה הנקודה היחידה בה נוכל לעבור לגור ביחד כי גם לי יש תוכניות ואני לא מתכוונת לוותר עליהם בשביל לעבור לחור הזה בו סביר שלא אמצא עבודה בתחום (ויסלחו לי הבאר-שבעיים).אני מפחדת שאגלה מאוחר (בגיל 28-29) שבן זוגי לא מתאים לי וחתונה + ילדים יידחו אם בכלל יגיעו.. כי הרי ידוע שגברים חובבים 'פרגיות' ולא נשים מבוגרות יותר.אני באמת לא יודעת מה יהיה ואני מתלבטת מאוד אם להמשיך בקשר או לחתוך אותו מוקדם. אפשרות נוספת שהמליצו לי חברות היא להמשיך בקשר ואם אמצא מישהו שימצא חן בעיניי (בספונטניות ולא בחיפוש עמצאי ומכוון) אז אתחיל איתו קשר ואסיים עם הקודם.אני באמת מאוכזבת גם מזה שהוא עבר ללמוד שם בעודו יודע שאני במרכז.. למרות שכשחושבים על זה- כמו שאני לא רציתי להתפשר ועדיין לא רוצה, כך גם הוא.אודה לדעתך ועצתך בעניין.סוף שבוע נעים.

נחליאלית יקרה,
כנראה שניכם לא רציתם מספיק כדי לוותר. יכול להיות שהקשר שלכם יגווע מאליו בריחוק הזה שביניכם, ואולי לא. יכול להיות שאחר-כך, כשתעברו לגור ביחד, השינוי הזה ישפיע עליכם לרעה, אולי אפילו בגלל הכעסים שלך על השנים שהפסדת, ואולי דווקא ישפיע עליכם לטובה. זו דינמיקה שקשה לצפות מראש.כאשר אין הרבה ודאות, ויש הבטים לכאן ולכאן, וכאשר הסיכויים והסיכונים קרובים זה לזה, אכן קשה להחליט. אבל במקרים כאלה, לפחות מבחינה סטטיסטית זה לא משנה מה תעשי, כי אין לך דרך לדעת מה יהיה טוב יותר, וההערכה שלך היא של סיכויי הצלחה או כישלון דומים, נכון? אחרת לא היית מתלבטת כל כך.אבל אני רוצה להוסיף עוד משהו, שעולה מתוך הכותרת שלך, ושומע לעיתים קרובות מנשים צעירות: את אומרת "לדחות את החיים בארבע שנים", שזה אומר שהחיים הם רק חיי משפחה. כי אותם את שואלת אם לדחות בארבע שנים. ומה באמצע, נחליאלית, אין חיים? אולי, בלי שום קשר אליו, דאגי לכך שיהיו לך "חיים" שאינם קשורים לזוגיות ולמשפחה, ושתדעי לשמוח גם בהם. בחברוּת, בבילוי, בזכרונות שאת יוצרת, בעניין האינטלקטואלי, בקריירה, בחוויות, ביצירה.פעם, נהגו לומר שרוצים לחיותלפנישנכנסים לחיי משפחה. לאן זה נעלם???

ברשותך.מערכת יחסים וזוגיות היא דבר מרכזי בחיים שלי. אין לי הרבה חברות ואני לא אוהבת לבלות כמו שאר בנות גילי כך שהזוגיות שלי נמצאת במרכז ואני רוצה שהיא תהיה כזו.אני רואה את המודל הזה אצל אחיי ואצל הוריי ולאחר שגם ניסיתי בעצמי את מודל ה"לעשות חיים מעבר לזוגיות"- זו הסיבה שאני רוצה שהיא כן תהיה לי. לציין כי יש לי חברים ויש לי לימודים ואני מחפשת עבודת סטודנט והכל. אני לא יושבת בבית ומתרכזת נון סטופ בדרכים לחזק על הקשר הרופף הזה.אני לא אומרת שאחרי החתונה מתחילים החיים, אבל אני פשוט לא מרגישה יותר מדי 'חיים' עכשיו. יש לי חסך מאוד גדול מזה כי בן הזוג שלי קר כמו אבן, אז לפחות לגור ביחד היה פותר את עניין הקור הזה שמורגש כל פעם שאנחנו נפגשים.אני באמת לא יודעת, אולי כל התחושות שלי מוטעות בגלל שאני איתו ספציפית ואילו עם אחר הייתי נהנית מאוד ולא הייתי מרגישה את הצורך לעבור לגור איתו כדי להחזיק את היחסים האלה ביחד.תודה על התגובה לך.שבת שלום.

נחליאלית יקרה,
אין לי ספק בזה, ואני חושב שלא לגמרי הבנת אותי. זה בסדר שזוגיות היא במרכז, ושהיא חלק מה"חיים". ואפילו חלק חשוב מאד. אבל ניסיתי להסביר שאולי יש בעיה במחשבה שה"חיים" לא יתחילו לפני החתונה, שהתבטאה במכתב שלך. אני מבין אותה, כי במקרים רבים התחושה היא שלא "הצלחת" בחיים עד שלא התחתנת והבאת ילדים. וזה כך, כי כך המוסכמות החברתיות, ובעיקר לנשים. וניסיתי להסביר שאולי המחשבה הזו כשלעצמה מפריעה ליהנות ממה שיש. עכשיו.ומה שאת כותבת הוא שאת לא ממש נהנית "עכשיו", כי בן הזוג שלך קר כמו אבן. ואני לא מבין מדוע את חושבת שכאשר תגורי עם גבר שהוא קר כמו אבן, יהיה לך חם פתאום? חשבי על זה. האם זה לא אכן בגלל המחשבה ש"הצלחת", ו"עשית את זה" (קרי: התחתנת)? או שמא את חושבת שהחום שלך באמת יהיה מבן הזוג שלך?ואולי כתבת לי כי הבנת בדיוק את הבעיה, ואת תוהה אם כדאי לחכות ארבע שנים כדי לגלות שאת נכנסת למגורים משותפים בבית קר, ומנסה לשתף אותי בהיסוסים שלך, ובפחדים שלך. אם את רוצה חום עם בן הזוג שלך, צרי אותו איתו. שני משהו ביחסים ביניכם. ואם זה לא אפשרי, התנאים שבהם תחיו לא ישנו הרבה בעניין הזה.

(הודעה ללא תוכן)