דאגה ושתלטנות בקשר - מה עושים?

שלום
לך ד"ר חסון,

תודה מראש על קריאת השאלה. אני בן 35 ובזוגיות כמעט כשבע שנים עם בן זוג המבוגר ממני בשלוש שנים. הוא מתמודד זה ארבע שנים עם הפרעה דו-קוטבית. הוא מסור לטיפול התרופתי, אם כי ישנם התקפים גם במהלכו תוך כדי החיפוש אחר השילוב והמינון האידאלי. לעתים גם הוא כמו רבים חוטא במשחק עם הכדורים ומחסיר אחד מהם לכמה ימים - מה שגורר התקף - אך באופן כללי הוא מאוד מודע לחשיבות ומקפיד על נטילה יום-יומית. אנחנו לא חולקים דירה משופת, הוא גר עם אימו ולא עצמאי כלכלית בעקבות פשיטת רגל לאחר הלוואות מופרזות מתקופות מאניה לא מאובחנות עוד לפני שהיכרנו.

אפשר לומר שאני לא נפגע מהתקפי המאניה שלו באופן ישיר, אך בכל פעם שהוא חווה אחד כזה אני מרגיש נורא ואיום. הוא יוצא למסע בזבוזים, הדיבור הופך שונה ומתובל בנרקיסיזם, הוא שולח תמונות מיניות ומתכנן תכנונים גראנדיוזים ארוכי טווח. אני שואל את עצמי: מדוע אני לוקח את זה כ"כ קשה? אין לנו משק משותף, אני לא ניזוק מזה מילולית, כלכלית או פיזית,
אנו מתראים אחת לשבוע ואני מאחל לעצמנו אף להמשיך בסידור של מתכונת נפרדת ועצמאית כזו. אז מדוע אני מרגיש נורא וחייב להתערב ולכעוס שהוא שוב בהתקף? זה משהו שטלתני בי ועליי להרפות ממנו במצבים כאלה ולהפסיק לבקר אותו על כך שהוא מבזבז ומתפרע?

אציין שהוא תלוי באימו באופן הדוק ביותר. משתמש באמצעי תשלום על שמה, נוסע איתה לנופשים בחו"ל תכופות ונראה שחבל הטבור לא נותק שם. הוא חי מקצבת נכות בלבד ללא הכנסה נוספת. ושוב - שום דבר לא מופנה אליי אישית, רק אהבה מאוד גדולה ויחס חם.
תודה רבה לך על ההכוונה והיחס.
נתן

נתן יקר,
נראה שאתם חיים בסוג של שיווי משקל מתמשך, שבו אתה מנווט בין הדברים הטובים והאהבה שאתה מקבל בקשר שלכם, לבין החששות והדאגה, ולפעמים אולי גם העלבון מתקופות המאניה שלו. וכמו שאתה אומר, בשיווי המשקל הזה, אתה משלם הרבה פחות מחירים, לפחות בהיבט הכלכלי, מאשר המערכת הכלכלית הנפרדת שלו, שנמצאת בינו לבין אמו.את הדאגה שלך, ואת הניסיון לשלוט במאניה שלו, או אולי גם את הניסיון לעזור לו לשלוט במאניה שלו, אתה מגדיר כשתלטנות שלך. יש בזה משהו מעצם העובדה שאתה רוצה לשנות אותו כשהוא כך, אבל אין בזה יותר שתלטנות מאשר של הורה שמנסה למנוע בכוח את ילדו מלרוץ לכביש. אני חושב. אתה מרגיש אחרת? האם זה רק כי זה חוזר על עצמו וחסר תקנה ברורה, ובגלל ההרגשה שבעצם הדרך הנכונה מבחינתך, רגשית, היא לקבל את הטוב ואת הרע גם יחד, וזה הופך להיות יותר קשה לך עכשיו? אולי זה כך, אבל יחד םם זה, אתה גם רואה את תפקידך, ובצדק לא קטן, כמי שצריך גם לשמור עליו כאשר הוא הופך להיות ילד קטן וחסר אחריות. או שאולי התעייפת מזה.