געגועים וחיבורים פוטנציאליים

שלום.
נשואה, אמא לשניים. יחסים טובים בבית, תקשורת טובה, זוגיות טובה מכל הבחינות, עם כל אי ההסכמות וחילוקי הדעות הרגילים בין בני זוג (על טיפול בילדים, בבית וכו'). כבר תקופה 'דלוקה' על מישהו אחר. נשוי גם הוא. גר בקירבת מקום. רואה אותו יחסית הרבה. מתרגשת, מצפה לראותו, מרומם לי את מצב הרוח לשוחח איתו- הוא מביע עניין, שואל את השאלות הנכונות, יש משהו מאוד מחמם את הלב בכימיה בינינו. יש חיבור. בהחלט היה נלקח בחשבון כבן זוג, אם הנסיבות היו אחרות. אני יודעת שמילדות אני רגילה לבנות לעצמי פנטזיות שמחליפות לזמן מה את העולם האמיתי, בגלל הילדות שעברתי. הפסיכולוג אומר שכל עוד זה מספק לי איזשהו צורך ולא פוגע בתפקוד ולא בזוגיות עם בעלי- אז למה להילחם בזה. וזה דווקא תורם לזוגיות שלי עם בעלי. ועדיין, כשעובר יום שאני לא מתראה עם ההוא, אני מתבאסת. כשאני יודעת שהוא יצא עם אישתו- קשה לי. אחרי שאנחנו מדברים אני באופוריה של כמה דקות. מפנטזת שאני מספרת לו איך אני מרגישה, אבל כשאני מולו מרגישה שזה מגוחך ומיותר. לא מפנטזת על מגע איתו אלא על שיחות, והמבט שלו, וההתעניינות שלו בי. מנסה לתת לעצמי לגיטימציה מצד אחד, ומצד שני מרגישה שזה מוגזם, ושאני לא בסדר פה. זה לפעמים ממש כואב, כמה שאני רוצה לפגוש אותו. אני לא יודעת איך לצאת מזה. או איך לחיות עם זה.

רק להוסיף, שההשקפה שלי היא שלכל אחד יש כמה בני זוג פוטנציאליים בעולם, וזה שבחרנו בו- זה עניין של נסיבות. אני מצליחה 'להוציא את עצמי נקיה' כשאני חושבת שגם הבחור הזה יכולה היה להיות אופציה, ושבהחלט יכול להתקיים חיבור קוסמי ומדהים ביני לבינו, למרות שחיבור כזה (או דומה לו) יש גם ביני לבין בעלי. ככה אני מצליחה לחיות עם זה בשלום. ובכל זאת, קיים הכאב הזה, כשהוא נוסע בענייני עבודה קיים געגוע כבד, והרצון הזה לראות אותו פשוט לא נשלט. זה כאילו שבמקום אחר, בזמן אחר, אני רואה אותנו יחד- משוחחים ללא הפסקה.