גירושין ונשים עצמאיות: מה עושים?

אורן שלום,
הבדידות והשעה הן המובילות אותי לכתוב לך. אני חייבת להוציא קצת החוצה...ואין למי. הבדידות ענקית. אני אמא לשתיים, שתי בנות בנות ארבע ושנה וקצת. חיה לא באושר עם גבר שהיה ברירת מחדל בסופו של יום. היו רגשות בתחילה אך עם הזמן בשל השוני הגדול ביננו, חוסר האינטימיות, סקס גרוע..הלכה ופחתה. יחד עם זאת, כשהגענו לקצה ולכיוון של פרידה תמיד היו לי רגליים קרות..זה מצער. מנציח מצב לא מספק, מצב שבו גם כשמסתדרים החסכים אדירים. היינו בטיפול, פתרנו דברים..משהו שם במשמעות שלי ושלו ביחד הלך לאיבוד. הערכה שלי כלפיו, כלפיי ההשקפות שלו..הציניות שלו. לא כך דמיינתי את חיי וחיי המשפחה שאגדל. הבריחה שלי היא לפנטזיות, לזוגיות מלאת אהבה שהייתה לי לפני עשר שנים, כל משבר לוקח אותי אליה..אני לפעמים נכנסת ומביטה בתמונות שלו. מתגעגעת לרגש שהיה שם, לעוצמות, מתגעגעת אל עצמי ואל התקווה שהייתה לי. מתגעגעת לאהבה..לסקס שיש בו משהו מעבר, לאמפתיה..בעלי אינו אמפטי, הוא סוג של רובוט, עבר דברים בילדות וזה המחיר. זה לא שהוא לא משתדל, פשוט לא מסוגל...ואני מסוג האנשים שמרגישים הכל..הכל פועם, הכל מרגיש..חשוף וכואב. כלום לא נשאר לי מפעם ואני בורחת לאמהות שגם היא לא מספקת אותי..היא לא נותנת לי את הדבר הענק הזה שחסר לי..זוגיות. אבל אני לא מהסוג האמיץ..או האופטימי. אני בת 35, מבחינתי זה גיל אחר, פחות גמיש...אני לא בנויה לגירושים. לא אמיצה לדעת שיש סיכוי שאישאר גרושה עם שתיים ובלי יציבות או אפשרות לסוגיות נוספת. לא מסוגלת להמר...אז אני נשארת, במקום מכאיב, מתיש ומאוד לא ממלא. לפעמים מפנטזת על בגידה( ברור שלא בא בחשבון)..אני תוהה אילו דברים חכמים אפשר לעשות כשמבינים שהזוגיות היא לא זה אבל יש כבר ילדים בתמונה ולא אמיצים מספיק לפרק...או בלי קשר לאומץ, מבינים את ההשלכות..

סתיו יקרה,
את צודקת. זה קשה. אחוז הגרושים עלה באופן מהותי מאז שנשים הפכו להיות עצמאיות יותר כלכלית, ולא נשארות היכן שקשה להן. גברים שקשה להם נוטים פחות להתגרש, כי הם משלמים חברתית וכלכלית מחיר נמוך יותר על מימוש פנטזיות מאשר נשים. ואת מסתכלת ימינה ושמאלה על מה שיש לך, ואומרת: את המחיר לא רק אני משלמת. גם הילדות. אני לא רוצה לעשות להן את זה, כי אני לא מספיק עצמאית ולא יכולה לספק להן את הצרכים שלהן, ואולי גם לא את שלי, כאשה עצמאית. והרי החיים אינם רק אהבה, נכון?לכן קשה. וכאן נשאלת שאלה: נניח לרגע שאת שוקלת נכון את הדברים, לפחות מנקודת המבט האישית שלך של מה שאת יכולה או לא יכולה להכיל, בתנאים שיש לך ושיהיו או לא יהיו לך (מן הסתם, בתנאי אישיות אחרים, היית יכולה או לא יכולה אחרת, באותם תנאים אובייקטיביים בדיוק). אז נניח שהשיקולים שלך נכונים. מה יקרה הלאה? - מן הסתם, אם לא תשני דבר, זה ימשיך כך עד אשר הילדות תהיינה גדולות מספיק כדי שתהיי אחראית לעצמך בלבד. ובינתיים? - למצוא הנאות אחרות בחיים, כי הן חשובות לשלומך הנפשי, וזה חשוב לילדות. זו אופציה אחת.ואופציה אחרת היא כן לשנות משהו. בהדרגה אולי, אבל לשנות. אם את יכולה, ואם תהיה לך מוטיבציה, ואם תרצי לשלם את המחיר, שהוא בעיקרו בנייה של מאמץ לטווח ארוך - בניית עצמאות. אז גם אם לא תהיי עצמאית יותר בשנתיים הקרובות, האם תוכלי בעוד חמש או שש, אם תבני זאת נכון? חשבי על זה. אולי זה ייתן לך מטרה.