גירושין וכעס: מה באמת קורה?

אני ובעלי נשואים בערך שנה שבמהלכה נולד לנו ילד.יש ביננו הבדלי מנטליות גדולים מאוד מסתבר. הדבר היה ידוע אך לא חשבתי שהפער יהיה מאוד דומיננטי במערכת היחסים שלנו.משפחתו תמיד היתה בסדר עדיפות עליון אך בתמימותי חשבתי שהדבר יתעמם (לא יעלם) אך ייקטן ויראה בתא המשפחתי שלנו כסדר עדיפות חשוב לא פחות.בעלי מגיע כל יום מאוחר בסביבות תשע בערב ואפילו בעשר הוא אף פעם לא מגיע הביתה ישירות לפני שהוא קופץ להוריו לביקור קצר שדרך אגב גם יכול להיות חצי שעה. אני לא יוצרת מריבות בגלל מנהג זה כי באיזשהו מקום אני יודעת שזה לא יישתנה. הוא לא רואה את הצורך בעזרה בבית / בשהות בבית אפילו בזמן הקצר שנשאר בסוף היום כשהוא מגיע.בנוסף גם ארוחות יום שיש הם אצל הוריו וזאת לאחר שהוא שם וטו מס' חודשים לאחר הנישואים בתירוץ שלא נעים לו להכביד על הוריי מבחינה כלכלית (למרות שאין להם בעיה כלכלית) הכרוכה בהכנת הארוחה וכן במאמץ הפיזי. בלעתי את זה ויוצא שעד שנולד הילד אחלנו כל ימי השישי ושבת אצל הוריו למעט פעם בחודש ואף יותר שהיינו הולכים להוריי וגם אז הוא בקושי מדבר ומשתף פעולה עם הסביבה.ההחלטות בבית מתבצעות על ידו כי כך הוא גדל. ללכת לקנות משהו משמעותי כמו רכב / מזגן הוא רוצה לעשות את זה לבד למה? ככה. זו התשובה למה אני צריכה לבוא לפי טענתו גם קניות סופר נעשות על ידו בלבד.ברצוני לציין שאני בחורה דומיננטית ואסרטיבית מה שמביא להתנגשויות אם אני נוקטת עמדה ולא מוותרת.הדבר ששבר אותי ששבועיים לאחר הלידה היתה מתיחות קלה ביננו ואז הייתה "התפרצות" מצידו בשיחה שהייתה ביננו ובה אמר לי כי הוא לא נמשך אליי יותר וכי הוא רוצה להתגרש.מיותר לציין כי הדבר פגע בי מאוד וקשה לי לסלוח לו על כך שעשה זאת כל כך סמוך ללידה.דבר שלא יעשה!מאז הוא טורח ליידע אותי מדי פעם שאין לו שום בעיה לעזוב את הנישואין.משום מה לי יש!אני עדיין לא יודעת אם אני מוכנה לוותר עליהם, אולי מהפחד להשאר לבד עם ילד ובלי זוגיות. למרות שאני עובדת.בעלי מאוד קשור להוריו ולא ממזמן בשיחה ביננו אמר כי אם נעבור דירה יעביר אותם גם להיות לידנו כי הוא זקוק להם והם החיים שלו.שאלתי בגלל שכל מה שנאמר הוא רק בתמצות מה לעשות האם עליי להשאר בנישואין הללו אני כבר לא בחור צעירה אני כמעט באמצע שנות השלושים שלי .או להביא ילד נוסף כי זו ההזדמנות הכמעט אחרונה שלי להביא ילדים במידה ולא אכיר מישהו בזמן הקרוב ואז במקרה הכי גרוע להתגרש.כי עם שני ילדים המצב בדרך כלל מחמיר ולא מקל.אבקש מאוד לשמור על הצנעת הפרטים אם אפשר ואם לא לצמצם את האנפורמציה בפורום.

כל כך מבינה אותךבעלי עדיין קשור עם חבל הטבור לאמא שלווגם הוא נוהג לבקר אצלה הרבה ואם לא לבקר אז לדבר בטלפון כמה פעמים ביוםיש לנו ילד קטן ואם צריך לשמור עליו אז זה רק אמא שלוואם אנחנו הולכים לחברים אז הוא לא רוצה לקחת אותו איתנו אפילו אם הוא יודע שיהיו שם ילדים בגילו , אם זה היה תלוי בו היא היתה מגדלת אותוכן זה נורא קשה ...גם איתי הוא לא מתייעץ בכלום - נרשם למכון כושר בלי להזכיר מילה - הלך עם אימא שלו ביחד וגם היא נירשמהועוד אינספור דוגמאות ...מה עושים ? גם אני לא יודעת אבל זה מאוד מפריע לי שאותי הוא לא משתף ואותה כן ובגלל זה אני לא אוהבת אותה בלשון המעטהילד נוסף לא יפתור שום דבר ...

קרן יקרה,
כל מה שאת כותבת בפורום, הוא פומבי לגמרי, וכל אחד שיודע להגיע לכאן ורוצה, יכול לקרוא את מכתבך ואת תגובתי, אלא שהכינויים שאנשים מכנים את עצמם הם שנותנים את האנונימיות.לגבי שאלותייך, אני לא מכיר אותו ולא מכיר אותך מספיק כדי לומר לך מה באמת קורה. כלומר, יכול להיות שהוא אמר לך שהוא לא נמשך אליך ושהוא רוצה להתגרש לא בגלל שהוא באמת רוצה, אלא מתוך כעס. את צריכה לבדוק מתי הוא אומר ובאלו נסיבות, ועוד יותר, לבדוק אם יש משהו שאת יכולה לעשות כדי להרגיע את המריבות ביניכם. והשתדלו ללכת ליעוץ זוגי. מה שבטוח הוא שאם הוא באמת ובתמים רוצה להתגרש, אזי בדרך כלל באמת אין לך הרבה מה לעשות, אלא להפרד. לזוגיות צריך שניים.ובאשר לעוד ילד ואז לתת לו ללכת, זו שאלה סבוכה, שדורשת התייעצות איתו, והסכמה שלו. כי הרי הילד יהיה גם שלו.