גירושין וילדים: שמירה על כבוד הורים

שלום
דר׳ אורן היקר,
אני בת 54 ובעלי בן 57. יש לנו 3 ילדים גדולים, ביניהם בן חייל המתגורר עם אביו. אנו נשואים 30 שנה.
אנו כרגע פרודים ואני מתגוררת בדירה שכורה לבד. בני מסרב להגיע אלי לדירה בטענה שקשה לו רגשית.
אני מאוד רוצה לקדם את ההליכים מול בעלי אך לא מצליחה בגלל דרישות לא הגיוניות שלו . למשל: הוא רוצה שאשלם לו עכשיו את כל כספי הפנסיה והפיצויים שאקבל כשאפרוש לגימלאות.... מיותר לציין שאין לי כסף כרגע לענות לגחמות שלו. אנו מנסים להגיע להסדר בינינו דרך גישור אך נראה שאיתו זה בלתי אפשרי. הילדים ממש מוטרדים ועצובים מכל המצב. מה אתה מציע לי לעשות? אני משתדלת לא להכפיש אותו בפני הילדים ולכן לא משתפת אותם בפרטים, אבל מאוד מאוד קשה לי להתנהל מולו. הם מודעים לקושי שלי היות והם היו עדים להתנהגות הקשה שלו כל השנים של השפלות, האשמות , התקפי זעם בלתי נשלטים ועוד ועוד. כפי שזה נראה , המצב הנפשי שלו הולך ומחמיר והוא פשוט לא מודע עד כמה בלתי אפשרי להיות במחיצתו.
אציין, שכל השנים הוא עשה ככל העולה על רוחו והשיג כל מה שרצה בבית כי תמיד ויתרתי ולו רק שלא יתפרץ באלימות האופיינית לו או יכעס. גם עכשיו הוא מצפה שאעמוד דום מול הדרישות שלו וקשה לו לקבל סירובים.
בקיצור, איך אני מקדמת את הפרידה ממנו ואיך להעביר מסר לילדים שיסבלו מהמצב הנוכחי כמה שפחות? כרגע אני אומרת להם שזה עניינים שביני ובין אביהם, אל להם להתערב. אין לי עניין להקשות עליו. וצפוי שהתהליך יהיה כואב ויארך זמן עד שנגיע להבנות. אשמח מאוד לשמוע את דעתך.
אני מאוד מודה ומעריכה את פועלך
רותי

רותי יקרה,
אני מעריך מאד מאד את היכולת שלך לשמור על שמו הטוב וכבודו של בעלך בעיני הילדים. כתבת שקשה להם, אבל לא כתבת בדיוק למה: האם מעצם הפרידה? האם מכך שהם רואים את הקושי והמצוקה שלך, ולא יכולים לעזור לך, ובעיקר כשאת מבקשת מהם שלא לעשות כן? האם מכך שהם כועסים עליך שאת שוברת את הכלים ורוצה להתגרש? האם כי הוא הצליח לשכנע אותם שאת היא השטן בהתגלמותו? כל אחד מאלה הוא משהו אחר לגמרי.אתם בהליך של גישור, ולפי המכשולים שאת מתארת, זה באמת עלול לקחת זמן. אני מניח שככל שזה ייקח יותר זמן, כך תמיכה של הילדים, גם אם שקטה, תועיל לך לכוח הנפשי שלך. אני מניח לכן שתצטרכי למצוא את האיזון הנכון בין שמירה על כבודו, לבין שמירה על הקשר שלהם איתך. קחי בחשבון שילדים לומדים מהוריהם, גם כשהם כבר גדולים, לא רק ממה שההורים אומרים להם, אלא גם דרך ההתנהלות של ההורים כמודל. אם הם מבינים את התנהלות אביהם מולך, ובדרך כלל התנהלות כוחנית שכזו מתרחשת באופן כזה או אחר גם מולם, הם לומדים מזה. לפעמים לומדים לחקות את זה, ולפעמים לומדים מזה מה לא נכון לעשות - ויתכן שלא שלושתם רואים זאת אותו הדבר. באותו אופן, אם הם רואים את ההתנהלות שלך מולו, הם יכולים ללמוד ממך לכבד את הזולת, ולהיות סבלניים, אבל אולי הם לומדים מזה גם שכניעה לתכתיבים היא דבר לא טוב. ואולי גם להפך - דווקא הבלמים ששמת לו, והיציאה שלך מנישואים של השפלה וחשיפה להתקפי זעם, מלמדים אותם שלא להכנע לתופעות שכאלה בעצמם. בסופו של דבר, אם את עושה נכון את האיזונים, גם אם את לומדת תוך כדי תנועה, ולא פוחדת להביע גם את הצרכים שלך, ואולי אפילו גם את המצוקות שלך, אבל מתוך הסבר שקול של המציאות ולא מתוך שינאה ונקמנות, יתכן מאד שילמדו להעריך גם את זה, וילמדו מזה גם להבין אותך טוב יותר. גם זה חשוב. כפי שאמרתי - לחפש את האיזונים בין כל אלה.לגבי הבן הצעיר - אני לא יודע הרבה, אבל יתכן מאד שבשל גילו, העולם אצלו יותר שחור/לבן. זה חולף אם נותנים לזה צ'אנס. יתכן גם שהוא מרגיש, באופן מודע או שלא לגמרי מודע, שהוא מאד תלוי באביו כלכלית, ויהיה כך בשנים הקרובות, ולכן מרגיש יותר בטוח איתו. - אני כרגע מגשש באפילה, ורק זורק אפשרויות שונות, כי לא אמרת הרבה. את צריכה לחשוב היטב מה לומר ולמי, וגם - לא לפחד לומר בכל זאת, כשצריך וכשנכון, ובאופן שבו נכון לדעתך לעשות זאת. ואכן - לא באופן שיניע אותם להתמודד מול אביהם. ממילא זה כנראה לא מה שיועיל, ואולי להפך.