גיל? שאלות לתמר

דר יקר
מה אומר? קראתי את המאמר על מלכודת הדבש עם העוקץ בקצה. למען האמת, קראתי עוד לפני שהגיע הפיצוץ הגדול והוא נעלם ברגע. בלי אפילו להיפרד.בראש אני מבינה הכל. מבינה שעשה את מה שהיה צריך לעשות כדי להציל את משפחתו ונישואיו. אבל הלב שלי... הלב שלי מרוסק . כבר שבועות. והדמעות לא מפסיקות לרדת.אני כועסת על עצמי. כועסת על שאפשרתי לעצמי ככה להיפגע. שלא שמרתי על עצמי. שניסיתי להפסיק מספר פעמים, אבל לא הייתי מספיק חזקה. ובכל פעם נשברתי. עכשיו הלב שלי שבור.קשה לי מאד. הגעגועים. והמחשבות על המהירות בה עזב , כאילו לא היה בינינו דבר. וחוסר הניסיון מצדו ליצור קשר אפילו כדי לומר כמה מילות פרידה.אני יודעת שאין הרבה מה לומר. יודעת שעשיתי טעות. ושעכשיו זה הזמן לשלם את המחיר. אני רק פורקת....

תמר יקרה,
אני מחייך כשאני קורא שאת "רק פורקת".וחושב שגם זה חשוב. זה חלק מההורדה של המטען הזה מהכתפיים. המטען הזה שיש לך שם של כעס ופגיעה.בת כמה את, אם מותר לשאול? ילדים שיש לך? שיש לו?

שנינו עברנו את גיל 40. שנינו עם ילדים צעירים. לא תינוקות אך צעירים.

תמר יקרה,
מלכודת דבש היא כשמה, מלכודת דבש. קל להתפתות יש צורך, ציפיה שזו לא תהיה מלכודת, אלא שחרור ודלת לעולם טוב יותר. אנחנו מתנהלים בעולם שאין בו ודאות ומחפשים בו דרכים טובות יותר כשאנחנו כל הזמן מנחשים, ולפעמים מהמרים. גם אנשים טובים וחכמים יכולים להמר לא נכון, גם אם נניח שהם עושים את זה פחות. סטטיסטית פחות, כלומר, כי כך אנחנו מגדירים את זה שהם חכמים, נכון?מצד שני, גם אנשים טובים ועם כוונות טובות יכולים להוליך אחרים שולל, כאשר הם משנים דעות או כוונות בהמשך הדרך. אולי כי הם מתלבטים בעצמם, אולי כי הם חלשים ומתקשים להחליט, ולכן עלולים לפגוע באחרים. כאשר זה קורה עם אדם טוב, זה יותר מבלבל, כי קריאת הכוונות נכונה, קריאת המעשים שייעשו – לא תמיד.אז כן, כתבתי על מלכודת הדבש עם הגבר הנשוי – לא כי תמיד זה כך, אלא כי זה כך פעמים רבות מאד, משום שהלחצים להישאר במסגרת הנישואים יכולים להיות כבדים (חיצוניים או פנימיים), משום שזה עלול להיות מפחיד מאד לצאת מנישואים אל המרחב הבלתי מוכר ובלתי ידוע, חברתית, כלכלית ונפשית, ומשום שיש אלטרנטיבה שלכאורה היא עם הרבה הצדקה מוסרית.אני מקווה שתתגברי מהר, ושתהיי חזקה מספיק כדי לחזור ולחפש אהבה שתוכלי להיות מספיק שלמה איתה גם כאשר אין בה את כל מה שתרצי, כי זה בדרך כלל כך. ההשלמה עם אי השלמות היא אחד הסודות הגדולים של היכולת להיות מאושר.

שלום
ותודה על תשובתך.בדיוק כפי שכתבת, זה היה הימור לא נכון. חיפוש דרך לעולם טוב יותר. ומחירה - עולם גרוע בהרבה ממה שהיה טרם נכנסתי לכל זה.חשוב לי לומר שהוא לא השלה אותי ושלא היה בינינו מעולם דיבור על פירוק הקיים (משני הצדדים). אלא רק איזו תמימות (או טיפשות) לחשוב שניתן יהיה להתנהל כך. החלק המדהים הוא התחושה הזו , הביטחון שלא תיתפס. שזה יוכל להתקיים לעד... כל עוד שניכם תרצו בזה. איזו טעות!וכן. אני מחפשת עכשיו דרכים לאושר. אפילו הקשבתי לפודקאסט מעניין שדיבר על 5 דרכים להגברת האושר. היה מרתק. ואף הצליח להסיח את דעתי לזמן קצר. אך זה כל כך כואב....

תמר יקרה,
לכאורה לפחות, נראה כאילו חזרת בדיוק למקום שהיית בו לפני הקשר הזה. והנה, את כותבת שהעולם גרוע בהרבה ממה שהיה טרם נכנסת לכל זה. מוכנה להסביר למה?

טוב, לא כל העולם... אבל העולם שלי.למה? כי זה לא הוביל לשום דבר טוב.אנסה להסביר:אם נכנסתי לקשר הזה כי היו לי חסכים או חסרים הרי הם רק התעצמו עכשיו. התעצמו אל מול הצרכים שלי .הריחוק מבעלי גדל והזוגיות שלנו היום במקום מאד לא טוב לעומת לפני שנכנסתי לכל זה.קשה לי מאד. נשבר לי הלב. ממש. ולהבדיל ממצב כזה ברווקות, מצב כזה כשאת נשואה זה פשוט אסון. כי את לא באמת יכולה להתאבל. או להכניס מישהו אחר שיתפוס את המקום הזה בלב...לו הייתי יכולה לכעוס עליו, אולי זה היה עוזר לי לשחרר, אבל אני כועסת רק על עצמי. ומאד מאד קשה לי.

תמר יקרה,
נכון. את צודקת. לזה רציתי להגיע. העולם הרחב לא ממש השתנה לטוב או לרע. אפילו המציאות הפרטית שלך לא השתנתה. אבל מה שהשתנה זה הראייה שלה, כי ארועים שקורים, ציפיות מתממשות וציפיות שאינן מתממשות - וכמובן תלוי גם באיזה אופן, משנים את היכולת, ולפעמים אפילו את הרצון להתמודד עם המציאות.ורציתי שתגיעי לזה כדי להבין שהעבודה, בכל כיוון שאליו תבחרי לקחת אותה, צריכה להיות פנימה. אל התחושות שלך, הכוונות שלך, הרצון שלך, הבחירות שלך, ובניית הכוח שלך.