גוף, מיניות וקבלה עצמית

אורן שלום,אני מנסה להבין למה אני לא מצליחה להיות כמו כל הבחורות ההן שמוקפות בחברים ובחברות...אני מנסה להבין מה אני עושה לא נכון. אני בת 32, נשואה, אם לתינוקת בת שנה ואני לא מוצאת את עצמי. לא בזוגיות, לא יודעת מה אני רוצה לעשות בהמשך עם חיי, חלקים בגוף שלי הפכו שנואים עליי, הסקס עם בעלי- לא מלהיב ולא נעים לי. אני מרגישה שאני מחפשת ריגושים בסביבה החיצונית כי בעלי לא יכול לספק לי אותם. אני לעצמי לא מצליחה לספק - כי הריגושים שלי בדרכ איכשהו סובבים או סביב מערכת רומנטית מאתגרת- ואת זה כבר לא יהיה לי, או סביב חברה - חברים וחברות. בלי כל אלו אני מרגישה תלושה בצורה לא נורמלית. אני מחפשת עם מי לחלוק דברים ועושה רושם שכל חברותיי שנמצאות בזוגיות מתבצרות בזוגיות שלהן ובחברויות שהביא עמו הבעל ופתאום המקום שלי הטשטש בכל כל כך הרבה מובנים...אני מרגישה שבעלי לא מסוגל להכיל אותי- הוא מעדיף את החיים על מגש פשוט ופחות פילוסופי. הוא מתרכז במה נשיג בעתיד ואילו אני מרגישה שאני גוועת בהווה, אבל זה הוא וזאת אני...הוא לא ישתנה ואני יכולה רק לקוות שכן אשתנה. אני צריכה לצאת כל הזמן, לקבל פידבקים מאנשים, להרגיש שמכירים בי, רואים אותי.. וככל שאני מנסה להשיג זאת יותר אני רק מרגישה שזה הולך ומתרחק ממני. אם אני לא אנסה לשמור על קשרים- הם ינותקו. ואז אני מתחילה לחשוב שאולי אני לא מעניינת מספיק ואולי אני אדם מתבכיין- אז אני מנסה להסתיר את החלקים האלו שבי אבל אז אני מרגישה שוב את הבדידות הקיומית הזאת והיא כל כך מעיקה עליי שאני מבזבזת הרבה אנרגיה על לחשוב איך אני מנסה להרגיש פחות לבד וקצת יותר חיה...אני נהנית מהתינוקת- אבל היא לא גורמת לתחושת הבדידות להיעלם- אני לא מביטה עליה ומתבוננת בקניין- אני יודעת וערוכה לכך שביום מן הימים היא תפרוש כנפיים ותעוף ואנחנו נתבונן בה מרחוק ואם היא תבחר אז מקרוב אבל זה לא משהו שיש לי שליטה עליו- ולמעשה אין לי שליטה בכלום- ברגשות שלי, בבעלי, ביציבות, בעוגנים שלי...ואני לא מצליחה להבין איך אנשים מסביב לא משתגעים? למה אני ככ זקוקה לחברים חברות וסביבה תומכת כדי לרפא אצלי פחדים וחששות ולהצליח לשרוד את החיים האלו? איך יוצאים מהמעגל הזה?

נעם יקרה,
כשאת "שונאת" חלקים מגופך, איך את יכולה ליהנות אותו? בודאי שזה משפיע לרעה על ההנאה המינית שלך.ואולי בדיוק מאותה הסיבה את מחפשת ריגושים "גדולים" יותר, כי אולי, בתפיסה הרגשית והפנימית שלך, את חושבת שאולי רק ריגושים "גדולים" ישכנעו אותך שאת מושכת, עדיין.את לא לבד. מה שאת מרגישה קורה להרבה אנשים, ויותר לנשים מאשר לגברים, ועוד יותר לאחר הלידה, כשהגוף משתנה, וגם הפונקציה שלו משתנה. יש מי שלומד "לחיות" עם זה, ומקבל את זה, וחי עם "פחות", לכאורה. יש מי שמקבל את זה שבמימדים מסויימים, עם הזמן, הוא מקבל פחות, אבל שמח על מה שהוא מקבל יותר במימדים אחרים. יש מי שלומד לחיות עם זה בדרך אחרת, של קבלת הדין, וחי חיים שיגרתיים, ומתרגל לזה, גם אם עם הרבה פחות שמחה. ויש מי שמנסה להיאבק בזה, ולא פעם תוך לקיחת סיכונים, או גרימת נזקים סביבתיים (כלומר, על חשבון בני-זוג/ילדים). ויש מי שמנסה לעשות זאת בפרופורציות הנכונות, בהדרגה, בסבלנות, ושלב שלב ללמוד ליהנות ממה שיש, ולהחזיר את מה שאפשר ממה שהיה טוב קודם, ולקבל זאת על הטוב והרע. ויש מי שהולך לטיפול, בדיוק בשל הסיבה הזו.אני ממליץ לך ללכת לטיפול בשל כמה דברים שאת כותבת עליהם, כמו למשל שאת כבר דואגת מהריק שייווצר כאשר הבת שלך תפרוש כנפיים. היא רק בת שנה, וזה כבר גורם לך לדכדוך. זו מחשבה שיש בה מרכיב חרדתי, כי היא משפיעה עליך מוקדם מדי. גם אם היא נכונה, ייקח הרבה זמן עד שתהיה רלוונטית.לחילופין - לחפש חיי חברה משלך, ו/או פעילות שלך שתעניין אותך - חוגים, עשייה חברתית, לימודים - משהו שיעניין אותך מספיק עם הזמן כדי לספק לך גם סיפוק מהעשייה, וגם עולם חברתי אחר.