גבולות עם האם: התמודדות ואתגרים

שלום,
אני בת 28, גרה עם החבר בשנתיים האחרונות ומתכננים חתונה בקיץ. השנה התחלתי תואר שני מאוד עמוס במקביל לעבודה במשרה מלאה, כך שהחיים שלי מלאים מהבוקר ועד הלילה. בין כל זה אני מנסה למצוא זמן לחבר ולחברות, שכולם בעלי סדרי יום עמוסים כאלה, ומצליחה לא רע, וגם נהנית מאוד מה"חיים המלאים".הבעיה זה שהמשפחה שלי לא מבינים את זה, אמא שלי רגילה מהאחיות שלי, שלא למדו ועובדות במשרות חלקיות תוך טיפול בילדים, שהן מדברות בטלפון כל יום, נפגשים בסופי שבוע וגם באמצע השבוע. לעומת זאתיוצא שאני והחבר בסופ"שים שבוע בארוחה אצל המשפחה שלי ושבוע אצלו, וכל פעם מחדש אמא שלי נעלבת שאנחנו לא באים (אציין שהחבר הציע לעשות 2 ארוחות בסופ"ש ולבוא כל סופ"ש לאמא שלי, אבל אני חושבת שזה לא הגיוני). נעלבת שלפעמים 3 ימים לא יוצא לי להתקשר, שאני לא מעודכנת ומתעניינת בכל דבר קטן שהם עושים.אני שואלת את עצמי אם אני לא בסדר, אבל אני משתגעת שדווקא אמא שלי, שהייתה בדיוק כמוני כשהייתה בגילי, "מזדהה" יותר עם דרך החיים של אחיותיי ולא עם שלי, או לפחות לא מבינה את דרך החיים שלי ומקשה עליי בכל דבר. אני חוששת מאוד מההכנות לחתונה, אני עצמאית ואוהבת לעשות דברים בדרך שלי עם החבר, והאחיות שלי התייעצו איתה לגבי כל דבר...מה דעתך?תודה רבה!

חן יקרה,
את אולי מרגישה קצת אשמה בעניין הוכחותיה של אמך, מה שגורם לך אולי, מדי פעם, קצת לפקפק, אבל אני מתרשם שלמרות זה את יודעת מה נכון יותר לעשות. כי את מנסה הרי לנווט בין הצרכים השונים, ובאמת זה לא תמיד קל. לך יש את דרכך שלך, ואמך פגיעה בלי שום קשר לעברה. זה טבעי שרוצים קשר רצוף עם הילדים, אבל צריך לדעת גם לגדל אותם לעצמאות, ולהבין ששמירת מרחק גם תעשה להם טוב, ואפילו כשהם יוצאים משליטה שלנו... היא מתקשה בזה, וזה שאת עצמאית לא עוזר לה.אין לך הרבה מה לעשות בעניינה, והיא תצטרך ללמוד להתמודד עם הגבולות שאת שמה. אחרת, היא עלולה להיות עבורך שלולית בוץ טובענית שיהיה לך קשה לצאת ממנה.