בעיות באינטימיות מינית: טיפול ופתרון

שלום.
.
שמי ליה ואני בת 21. אני נשואה מגיל 19. בעלי בן 24. את בעלי הכרתי בצבא ולאחר פחות משנה החלטנו להתחתן. האהבה הייתה אמיתית וגדולה וטוטאלית. הרגשנו בנוח אחד עם השני. הכל בא מאוד בטבעיות. אנחנו היינו פתוחים אחד עם השניה בהכל. מדי פעם במהלך הזמן שלנו יחד בצבצו בי מחשבות וספקות.. האם באמת נצליח להישאר יחד לנצח כמו שרצינו? כמו כן היו לי מין מחשבות על חיי הרווקות ומה הייתי יכולה לעשות בהם. עכשיו יש כמה דברים חשובים שעליי לציין... ממש מתחילת היחסים הופיעה לי בעיה בתפקוד המיני. דלקת. לאחר שטופלה הכאב נשאר ואיתו חוסר חשק רציני. השארתי את בעלי לבד במערכה, כי אני, שלא רוצה סקס (עקב הכאבים) לא ממהרת לטפל בהם ולפתור את זה.
בנוסף, במהלך היחסים היו לנו הרבה ריבים וויכוחים שנבעו מחוסר הבנה אחד של השנייה. הוא השקיע את עצמו במערכת היחסים באופן טוטאלי, נתן 200% מעצמו.. ואני מעולם לא הערכתי את זה כמו שצריך, ומעולם לא הצלחתי להשקיע מעצמי חזרה. ככה הוא טוען ואם להיות כנה עם עצמי אני יודעת שהוא צודק. הרבה דברים קטנים שהוא ביקש ביחס שלי אליו לא התבצעו.. והתסכול שלו הצטבר, והריבים נהיו יותר ויותר קשים. במהלך הריבים היה שואל אותי לעיתים תכופות אם אני אוהבת אותו, ואני במהירות הייתי עונה שכן. בתגובה הוא היה שואל "אבל איך? אם את לא משקיעה מעצמך? לא מתייחסת אליי בנעימות ובכבוד כמו שאני אלייך?". לאט לאט כל המצבים הללו הכניסו בי ספקות לגבי אהבתי אליו. האם זו אהבה? הרגל? אהבה ראשונה והפחד להיפרד ממנה? עכשיו, אני יודעת בודאות מוחלטת שהוא אוהב אותי יותר מאת עצמו, אחרת הוא לא היה נשאר אחרי כל התלאות שהעברתי אותו (באמת שהתעללתי בו נפשית תקופה ארוכה מבלי להבין זאת, ואחרי שכבר הבנתי עדיין התקשתי לשנות את התנהגותי).
אני אדם חרדתי. וכבר היו מספר פעמים שחוויתי מין התקפי חרדה בנוגע לרגשותיי אליו. כמובן שנפתחתי אליו ודיברתי על זה, ומעט אחר כך הכל עבר וחזר לי הביטחון בנוגע לאהבתי. אולם לפני כשבוע, התחלתי לאבד סבלנות.. מכיוון שהוא לא מסופק מינית הוא מחפש הרבה מגע, ועקב הרתיעה שלי ממין אני דוחה כל מגע שלו בפחד שזה יוביל לכך. וגם ההתנהגות שלו לעיתים עצבנה אותי. ופתאום לפני יומיים בזמן שחיבק אותי, הרגשתי ריק. כלום פשוט. שום רצון לחבק חזרה. ישר נבהלתי. אני מסתכלת על תמונות שלנו ואין רגש. בעבר העובדה שאני פוגעת בו הייתה מעציבה אותי ועכשיו אני לא מצליחה להרגיש. להיזכר בחוויות לא עוזר.. אין בי כלום. אני לא מצליחה להרגיש שום דבר חוץ מחרדה. אני לא רוצה שניפרד. לא רוצה. אני יודעת שברגע שזה יקרה אדע שזה הכל בראש ושטעיתי, ואז יהיה מאוחר מדי. סיפרתי לו הכל, על אף שזה נורא. ביקשתי את עזרתו כי הייתי בהיסטריה. הוא שאל אם אני אוהבת אותו ועניתי לא יודעת. כי אני לא יודעת. לא יודעת כלום. לא מצליחה להרגיש דבר, לא מצליחה להעלות זיכרון נעים. רק פאניקה. אז הוא אמר שאני צריכה להחליט אם אני נשארת או הולכת. הוא לא מחזיק אותי.. אבל שאחליט בהקדם כי מבחינתו זה עינוי. והוא בעצמו כבר מבולבל. אני בהיסטריה. לא יודעת מה לעשות. לא רוצה לאבד אדם מדהים, את החבר הכי טוב שלי, בן זוג אוהב ותומך וסבלני שהקריב המון בשבילי.
מה קורה לי? האם זה שיגעון חולף? האם עליי להתגעגע אליו מעט? או האם זה הדבר ממנו אני חוששת יותר מכל, שמעולם לא אהבתי אותו כראוי ושזה נגמר. אני לא רוצה. אנא עזרו לי.. אין לי למי לפנות.

ליה שלום,אני חושב שעשית דרך ארוכה וטובה במסלול של הבנה עצמית, והבנה מה חשוב לך ומה את רוצה. אבל חשוב שתביני שברגע שיש לך בעיה באינטימיות המינית, כי זה כואב לך, והבעיה לא מטופלת, כל דבר שמוליך לאינטימיות מרתיע אותך, ובמהלך הזמן את מרחיקה את עצמך ממנו ומתרחקת ממנו רגשית. זה תהליך שכמעט בלתי אפשרי שלא יתקיים. וכולו נובע מהדבר הפשוט שקיים אצלך באופן מתמיד, והוא הפחד מקירבה אינטימית איתו.את חייבת לטפל בעניין הרפואי הזה. חייבת. והשאלה למה לא עשית זאת עד עכשיו כנראה בהחלט קשורה לפחדים שונים, שחלקם קשורים לעניין הרפואי, וחלקם אולי לסקס - שאת אולי לא יודעת ולא מבינה אותם. פתרי את העניין הראשון, ואז תוכלי לבחון מה קורה לך בהבט המיני, ואם צריך - לטפל גם בזה. אם לא תעשי זאת, הבעיה בזוגיות הנוכחית תישאר, ואולי תחריף, ואם לא תטפלי בזה לאחר מכן, ממילא היא תהיה גם בקשר הבא שלך. אז עדיף לטפל בזה עכשיו, כשיש לך בן זוג שהוא כל כך מסור לך ודואג לך.