בן זוג מתאים: מה חשוב?

שלום,
אני גרושה בת 40 ויש לי ילד אחד.התגרשתי לפני מס' שנים והיה לי בן זוג שנה ו-9 חודשים. לא גרנו יחד. גרוש +.אני חייבת לציין לפני הכל שמדובר בגבר מקסים אבל...לבן הזוג שלי לשעבר יש בעיות בזוגיות. הוא היה מטופל וכלום לא עזר.הוא נפרד ממני עשרות פעמים ואף כתבתי לך בעבר על-כך. הוא לא היה מוכן לטיפול זוגי איתי או עם אף אחת. טוען שהיה כבר עם גרושתו וזה ממש לא עזר והוא רווי כבר מטיפולים. מבינה אותו.אני מאוד אוהבת אותו ויודעת שגם הוא אוהב אותי אך אינו מתגמש לגביי בשום דבר מבחינת הקשר למרות שכיבד אותי ואת בני בלי קשר. אני יודעת שהוא פשוט לא מסוגל.גם לא התפתחנו לשום כיוון.הוא לא מעוניין לגור יחד ובטח לא מעוניין בעוד ילד. יש לו כמה ילדים והוא מבוגר ממני ביותר מעשור.השבוע החלטתי שדי.אני לא מרגישה כבר שממש טוב לי איתו. מרגישה שמיציתי במובנים מסויימים ומעוניינת בזוגיות שתוביל בסופו של דבר למגורים משותפים ואולי לילד נוסף שאני רוצה מאוד. גם כל הזמן הרגשתי שאני צריכה להוכיח לו שאני ראוייה לו. מעולם לא נהגתי כך כלפי אף בן זוג.נפרדתי ממנו אך רגליי על הקרקע ואני יודעת ונוכחת שוב מחדש שהמצב בחוץ במילים עדינות : "דרעק".האקס מבחינתי הוא גבר מושלם. הבעיה היתה מבחינתי רק מכיוון יחסו לזוגיות אך לצערי זו בעיה מהותית.תמיד כשנפרדנו הצלחתי להחזיר אותו אליי. הפעם אני רוצה להמשיך הלאה.מה לעשות הפעם על מנת לא להתייאש ולחזור אליו שוב?כיצד להתמקד ברצוני לפרק ב' על כל המשתמע מכך?אני באמת רוצה לתת צ'אנס לנסיון עם גבר שמעוניין בזוגיות רצינית.אני נראית צעירה מאוד לגילי ונראית מצויין, אינטליגנטית, עצמאית, חייכנית ולא חסר לי כלום...אני פשוט לא מוצאת אף גבר "נורמאלי" (ואני לא מחפשת את הגבר הכי חתיך, הכי חכם והכי עשיר...פשוט גבר שיתאים לי).אני מפחדת שלא אתגבר עליו. ברור לי שהוא הגבר של חיי . התאמנו בהרבה מישורים אחרים אבל לא יכולתי יותר עם העזיבות שלו וחוסר היכולת שלו להבין מה אומר קשר רציני. הוא עצמו הודה שיכול להיות שהוא לא מסוגל לזוגיות אמיתית ואני הייתי הקשר הכי רציני שלו מאז גירושיו.מה אני עושה?תודה רבה.

מיואשת יקרה,
אין ספק שמה שמצאת בו, מעכב אותך בחיפוש שלך של גבר אחר. אני מאמין לך שיש בו הרבה דברים טובים, אבל הוא לא בן זוג ראוי, ונדמה לי שכבר כתבתי לך על זה. והשאלה היא האם תהיי מוכנה להתפשר על גבר שיש בו 80% של האיכויות של הבחור הזה, אבל שהוא גם יודע מה זו זוגיות, ומה זה שיתוף, ואיך לאהוב? האם 75% יספיקו? ו- 70%, או 65%? - קחי את זה כנקודה למחשבה. אם כרגע את מחפשת 100% מהאיכויות שלו, פלוס היכולת להיות גם בן זוג, ייקח לך הרבה מאד זמן. כרגע, נדמה לי שאת מסתכלת בעיקר על האיכויות האלה, ומחשיבה פחות את היכולת הזוגית, וזה לא נכון לראות כך דברים. יתכן ואולי אפילו סביר לגמרי, להפסיד משהו בצד אחד, על מנת להרוויח משהו, ואולי אפילו הרבה בצד השני. אם תצליחי לראות זאת כך, גם רגשית ולא רק קוגניטיבית, יהיה לך קל יותר למצוא גבר מתאים.

שלום,
תודה על המענה. ברור לי שלא אמצא גבר שימצא חן בעיני כמוהו. זה לא שהוא כזה מקסים ומדהים בעיני אחרות, הוא פשוט מקסים ומדהים בעיניי...אני פשוט כבר לא מאמינה שאמצא גבר שבאמת ירצה זוגיות רצינית ואולי עוד ילד ולגור יחד. זה נראה שאף אחד לא ממש רציני.גברים שמתגרשים לרוב כבר לא רוצים להתחייב ורווקים מגילי ואילך כבר מקובעים על חיים לבד למרות שרוצים זוגיות...זה כבר הרגל של שנים.אז גם אם אתפשר (וברור לי שאנמיך ציפיות) עדיין אין לי סיכוי גדול למצוא גבר רציני שרוצה את מה שאני רוצה...והאכזבה מכך גורמת לי לחזור שוב ושוב להוא המדהים והמקסים שלא מפסיק למצוא חן בעיניי...וכאן הבעיה האמיתית.

מיואשת יקרה,
את אומרת לעצמך שתי אמירות מאד חשובות:א. אין לי סיכוי לאושר.ב. אני מוכנה להסתפק בגבר שהנוהג שלו והאופי שלו הוא לברוח ממני שוב ושוב, כי 5% מהזמן שלו כבן זוג שווים 100% מהזמן של כל אחד אחר כבן זוג, והאומללות שלי ב- 95% מהזמן הנותר שבו הייתי יכולה להיות איתו והוא לא שם, קטנה ביחס לאושר שיש לי כשהוא איתי, גם אם זה רק 5% מהזמן שהייתי רוצה להיות איתו.האמנם זה כך? ואולי האושר שלך הוא רק התקווה, הלא ממשית, שלעולם לא תתקיים - כפי שאת מבינה בעצמך, שאולי הוא בכל זאת ישתנה לך ויהיה גם יציב וזוגי? שזה אומר, שכאשר שיש מה שמחייה את התקווה (אותם 5% מהזמן), את מאושרת, כי התקווה שם, וביתר הזמן, כשהתקווה נעלמת, ביחד איתו, אז את סובלת. חשבי על זה: אם כל זה נכון, אז האושר שלך תלוי אך ורק במה שקורה אצלך בפנים, בתנודות הגדולות שבין התקווה (למה שלא יתממש באופן מעשי), לבין אכזבה הנובעת מהתובנה שזו תקוות שווא, והוא לא תלוי במה שקורה במציאות. אולי רק קצת לפי מה שקורה במציאות, אבל המציאות משתקפת אצלך בפנים בתנופות ובתנודות גדולות כלפי מעלה וכלפי מטה, שאינם המציאות עצמה.האם אי אפשר להסיק מכך שכמעט כל העבודה שלך על חיפוש האושר שלך צריכה להיות אצלך בפנים, ולא אצל בן זוג? ואפילו בעיקר לא אצל בן הזוג הזה, כי הוא יכול לתת לך רק תקווה, בחלק קטן של הזמן, אבל לא משהו ממשי. עזבת אותו כי את לא מסתפקת בתקווה, אבל לא עזבת עדיין את התקווה עצמה, והיא שמפריעה לך עכשיו. ועכשיו, הדבר הזה, האושר שאת יכולה להביא לעצמך מבפנים, הוא אותו משהו שאת לא מאמינה בו - וזו התקווה שאליה את צריכה לשאוף ולהגיע, ושתתן לך שמחת חיים,כי היא תמיד ברת השגה. כרגע את לא מאמינה ביכולת שלך למצוא אושר, ובעצם, את לא מאמינה בעצמך. וכאן הבעיה האמיתית - זו שעליה את צריכה ללמוד להתגבר.איך עושים את זה?א. אם כל מה שכתבתי מדבר אליך, זה אומר שהשלב החשוב ביותר הוא להפנים את זה. שזה אולי גם אומר לשוב ולקרוא את המכתב הזה בכל פעם שאת נחלשת.ב. זה אומר להתחיל לחפש אלטרנטיבות. לעשות משהו. שיסיח את הדעת, שייתן לך תקווה ושמחת חיים.ג. ואם את מתקשה ליצור את הדברים האלה לבדך, לבקש עזרה מקצועית, כדי לסייע לך לעשות ולהשיג בדיוק את הדברים האלה. מגיע לך לחיות טוב, מגיע לך שתהיה לך שמחת חיים, ומגיעה לך מנת האושר שלך. אל תוותרי עליה, וקחי אחריות.

מאמצת את הטיפים וכשיתאפשר לי כלכלית גם אטפל בעצמי עם עזרה מקצועית.אתה צודק בכל מילה.שוב תודה ושבת שלום.