בן זוג לא חברותי - מה עושים?

אני בת 32 ובן זוגי בן 36. אני מכירה אותו כבר כשש שנים, בהן בחלק מהזמן היינו יחד ובחלק מהזמן בנפרד. חזרנו לזוגיות לפני כשנתיים ומזה כשנה וחצי חיים יחד. בהתחלה הייתי מאושרת ועכשיו אני בשלב בו אני חשה מאוד מבולבלת.
מצד אחד יש לי ספקות לגביו, לגבי הקשר. אני חושבת שתמיד היו במידה מסויימת, למרות שהייתה אהבה ותשוקה גדולה. זהו שלב בו צריך להחליט מה הלאה, לפני שיהיה מאוחר מדי.
מה גורם לספקות? לאחרונה התחילו להפריע לי דברים שתמיד דווקא הערכתי בו. הוא בחור אינטיליגנטי מאוד, עם ידע רחב ועקרונות- ולפעמים זה מעייף ומעצבן. לדוגמא, הוא לא מאמין בלעמוד בצפירה ובטקסי האבל ויום הזיכרון ואני לא מצליחה להבין מה כל כך קשה לו באקט הפשוט הזה. דבר נוסף הוא שהוא אדם סגור, שקט וחסר חברים. לי לעומת זאת יש חברות רבות. גם אני אדם מופנם אבל שמאוד חשובים לו חברה ומפגשיים חברתיים. יוצא שאנחנו הרבה עם עצמנו "בעולם", ללא חברים משותפים וזה קצת מעיק עליי. בנוסף, לא הצליח עד הסוף להתחבר למשפחתי. הוא נהיה שקט במפגשים חברתיים כך שהוא עובר כבנאדם שקשה לחבב אותו ולהכיר אותו. המשפחה שלי מאוד חברותית ומצחיקה ותמיד יש אווירה טובה במפגשים ורק הוא מרגיש לי " תקוע" ולא קשור וזה קצת מבייש אותי ומעיק עליי. גורם לי להרגיש שכולם מסתכלים עליי במבט של "מה את עושה איתו? לא מצאת משהו יותר טוב?" וזה כבר גורם לחרדות לעתיד- האם נהיה זוג מבודד ללא חברים? שכל הזמן מבלה עם עצמו? האם תמיד ארגיש פחות בנוח במפגשים משפחתיים כשהוא לצידי? בנוסף, לפעמים אנחנו מתקשים לייצר תקשורת טובה בנושאים שקשים לשנינו ואולי עוד צריכים ללמוד לעשות זאת-שנינו לפעמים מסתגרים בתוך עצמנו. לפעמים זה גורם לי לחשוב שאם הייתי עם בנאדם יותר קליל, חברותי ותקשורתי הייתי מאושרת יותר, שהוא היה מצליח להוציא ממני משהו אחר. בנוסף, אני מכירה עצמי כמי שמאוד אוהבת סקס ואיתו זה במינונים נמוכים יותר (אחת לשבועיים), וגם הסקס בד"כ קצר ולא מספק. לא דיברנו על זה (זה אחד מאותם נושאים שקשה לי לעלות לשיחה).
מצד שני, יש בו המון דברים שאני אוהבת, וכשאני שומעת סיפורים של חברות על בני הזוג שלהם אני חושבת לעצמי "איזה מזל ששלי הוא כמו שהוא". אז כך: הוא פחות משתף ומדבר על עצמו אבל מאוד יודע להקשיב ולתת עצה, מאוד אכפתי ודואג. אנחנו לא רבים הרבה (זה דבר חיובי?). הוא מאוד עוזר בכל מטלות הבית. הוא יודע להניע אותי ולפרגן. הוא מאוד חכם ובעל ידע רחב, בנאדם עם ראייה מעניינת על העולם. אני מעריכה את שיקול הדעת שלו וסומכת עליו. כשמשהו חשוב לי הוא מוכן להתגמש עבורי (כמו לנסות להתחבר עם זוגות אחרים). אני נמשכת אליו וכיף לי איתו רוב הזמן. יש לנו ערכים דומים ותפיסות דומות לגבי פוליטיקה, החיים, התנהלות.
אנחנו מדברים על עתיד משותף. הוא רוצה ילדים אך לא חתונה ואני לא יודעת עד כמה זה מפריע לי, או שבעיקר מפריע לי להרגיש " שונה". איך זה שדווקא אני מצאתי בחור "מוזר" ללא חברים? אני מודה שזה משהו שמאוד קשה לי לשחרר וגם משהו שלא דיברנו עליו כל כך-איך זה שאין לו אף אדם קרוב בעולם? אפילו לא אחד?
מה לעשות?
מצטערת על המלל הרב.... מבולבלת

רונית יקרה,
בהחלט יתכן שלו היית עם "בנאדם יותר קליל, חברותי ותקשורתי" אכן היית מאושרת יותר. בהחלט יתכן. אבל השאלה היא מה עוד יש באותו אדם אחר, ואם יש בו גם אותם איכויות אחרות שיש בבן הזוג הנוכחי שלך. במילים אחרות, האם לא היית חסרה משהו אחר, לו היית עם אדם אחר? - וסביר שכן. אחרת לא היית עם בן הזוג הנוכחי שלך, כאשר את חסרה בו את הדברים שעליהם את כותבת.לפי דברייך, מן הסתם יש דברים שאין לך איתו, לא החברות עם עוד אנשים, לא הקלילות המשפחתית, וגם לא עוד כמה דברים. כך שכאשר את מבלה איתו, אלה הם דברים שחסרים לך. מן הסתם, קיימת התחושה, והיא מאד מקובלת, שאת כל הדברים הללו רצוי וצריך לעשות עם בן הזוג. לפעמים זו תחושה נכונה, ולפעמים לא. את מתבוננת על מה שקורה לכם כזוג, ומרתיעה אותך גם שאלת התדמית: איך אחרים רואים אותך? אפנה אותך אולי לשאלה אחרת ששאלה אותי פעם מישהי, בדיוק על עניין התדמית - ובמשהו שבולט לעין הרבה יותר,גבוהה ממנו.ואיכשהו, כל זה מתחבר למשהו בקושי שאת חווה: זה לא רק "חברתיות". אלה הן גם המוסכמות. בן הזוג שלך סולד ממוסכמות, על היתרונות והחסרונות שבכך, ואת זורמת עם המוסכמות. הוא מוכן ללכת לקראתך בלא מעט דברים, אבל מתקשה לוותר על עקרונות בדברים אחרים. והשאלה חוזרת אם כך לשני דברים: היכולת שלך להתמודד עם מה אחרים יחשבו עליך, למשל אם תלכי לבד לפעמים לארועים חברתיים או משפחתיים, או עם בן זוג שאינו משתף פעולה יותר מדי (אם כי יתכן שבהדרגה, בעיקר אם לא תלחצי אליו, יתרגל לחלק מהדברים, ואולי במידת מה אפילו ייהנה מהם), וגם - איך הוא יתמודד עם בת זוג שלפעמים עוזבת אותו (לארועים חברתיים, או לפעמים בתוכם). זה משהו לדבר עליו ביניכם, ולמצוא את הפשרות שלכם - שיהיו קלות יותר אם תצליחי להתגבר על שאלת התדמית.נראה לי שעקרונית יש לך זוגיות טובה מאד. אבל יש לכם אי התאמות בעניינים חיצוניים, שמשפיעות על מה שאת מרגישה ואולי, ונדמה לי שבעיקר כתוצאה מכך, גם על מה שהוא מרגיש. אולי יהיה קל יותר ללכת לטיפול זוגי כדי לבנות את ההתאמות הללו ביניכם, כלומר, מתוך גישה חיובית לבקשת סיוע מקצועי שיעזור לכם לעשות זאת נכון. ראי ”ייעוץ זוגי בתחילת הדרך".

אני חושבת שעלית פה על נקודה מאוד נכונה שלא ידעתי לתת לה שם בעצמי- אני מתקשה לקבל את זה שהוא לא "רגיל". כמעט מרגישה צורך להתנצל על כך כששואלים אותי פרטים עליו. הוא הוציא עצמו משירות מילואים, דעותיו הפוליטיות נחשבות פחות "מיינסטרימיות", הוא חסר חברים, מתנגד לימי זיכרון וכו'. הוא מאוד מאוד ליברלי, שאני מעריכה זאת, אך מצד שני כמה מעמדותיו ועקרונותיו מעצבנים אותי. מרגישה שאני מוכנה לקבל אותם, אבל " לא בביתי". אני חושבת שזה היה מפריע לי פחות אם הוא היה מצטייר כבחור חביב ו"חברמן" (כמו שאמא שלי אומרת), אבל המופנמות שלו והעובדה שאינו "מפזר" חיוכים לכל כיוון, בנוסף לדיעותיו הלא שגרתיות, גורמות לו להתפס כ"עוף מוזר" במקצת, ולי זה גורם לחוסר נוחות. מפחדת שזה משליך עליי. מה זה אומר עליי אם בחרתי בו? האם אני מתפשרת? לא יכולתי למצוא בחור "נורמלי"? מפחדת שנחשב לזוג "לא כיפי". זה נכון שיש לו מעלות רבות שחסרות בהרבה אחרים, אבל הדברים שציינתי חוזרים ומכים בי לאורך השנים ומסרבים לדעוך. אין לי פנטזיה שישתנה, אולי פעם הייתה, פשוט אשמח שישתלב יותר עם המשפחה והחברים. העניין הוא שיכול להיות לי שבוע כיפי איתו, של הרבה אינטראקציות חיוביות, אבל אחרי ביקור אצל המשפחה שלי בסופ" ש אחזור משם מעורערת. כאילו מדוכדכת שזה לא עונה על הציפיות שלי. בטח בהשוואה לאשתו של אחי, שמהרגע הראשון נכנסה למשפחה בטבעיות והרגישה מאוד בנוח, וזה מעורר בי קנאה גדולה. התחושה שאחי ואשתו אהובים יותר וקל לחבב אותם יותר מאשר אותי ואת בן זוגי. הוא מאוד מאפשר לי מפגשים חברתיים בלעדיו וגם מתלווה אליי ללא בעיות כשצריך או כשמבקשת, אבל אני מפחדת על להתפשר על משהו שאולי חשוב לי נורא.
אני בנאדם שאכן מוטרד ממה חושבים עליו, וגם לא מספיק סומכת על כישוריי החברתיים, ולכן נדמה לי שחשוב לי בן זוג שיהיה "זורם" וחברותי כדי לעודד זאת אצלי. החשש שלי הוא שבן זוג פאסיבי בקטע הזה יגרום לי להסתגר ולהתכנס בעצמי עם הזמן. מניחה שזה כמו אצל הוריי. אמי אישה חביבה אך ביישנית וחסרת חברות משלה, ואבא שלי שהוא שופע חוש הומור, מתחבר בקלות ואדם חביב לכל הדעות. כנראה שבהתאם להרבה תיאוריות, באיזשהו מקום הייתי רוצה מישהו יותר כמו אבא שלי...
אני רואה זוגות חברים אחרים שיש להם "חבר'ה" ומקנאה שלנו אין וכנראה לא יהיה. שוב, ממקום שזה מרגיש לי כל כך כיף ו"נורמלי" שיש חברים לבלות איתם...
האם הבעיות שיש לי עם עצמי מעיבות על איך שאני תופסת את הקשר? האם עד שלא אטפל בעצמי לא אוכל להיות שלמה עם בן זוגי? או שאולי אני באמת זקוקה לבן זוג שישלים אותי בקטע החברתי, והוא לא מסוגל לספק זאת עבורי?

רונית יקרה,
אני חושב שאת מבינה את המצב לאשורו. ויודעת מה? - אני רואה שהתשובה שלי נתנה לך על מה לחשוב, ושאת עושה זאת נכון. אני מציע לכן, ואני רציני לגמרי, שתמשיכי ותשובי לקרוא את תשובתי עוד כמה פעמים (כולל ההתכתבות שלי שנתתי לך קישור אליה בכותרת 'גבוהה ממנו' - שעכשיו אני רואה שלא הובלט - קראי את ההתכתבות הזו גם!). לאחר כל קריאה, כתבי לי תשובה נוספת,אבל מבלי לשלוח אותה. בבקשה, שלחי לי תשובה שוב רק לאחר המכתב החמישי שלך. אם תעשי אחר-כך השוואה לתשובתך הראשונה, תראי לבד את העבודה שעשית עם עצמך, והתחלת כבר עכשיו. נדמה לי שעבודה עצמית שכזו תהיה שווה לך "חצי טיפול", ואולי יותר.