ביקורת עצמית ויחסים: תהליך שינוי

שלום רב,
אני בת 30 נשואה כשנה וחצי . גדלתי בבית מאוד ביקורתי עם נתינת מסרים כפולים המלווים בתחושות אשם. כיום, לאחר "הפנמה עמוקה" עם השנים, אני אדם ביקורתי כלפי אחרים ואף יותר כלפי עצמי. יש בי קושי בקבלת ביקורת וכל ביקורת קטנה מצד בן זוגי "מחזירה אותי אחורה" ואני יורה בכל הכוח, לעיתים אף עוקצת ומשמיצה. אני מודעת לכל התהליכים הנפשיים אותם אני עוברת וככל שאני מודעת ונחשפת ליותר תובנות על הוריי ומערכת היחסים שלנו אני כועסת יותר. והדבר שמוציא אותי מדעתי, שאני מוצאת עצמי שוב ושוב מבקרת ומאשימה את בן זוגי כמו הוריי אותי. אני יודעת שאין אפשרות שאקום יום אחד ולא אהיה אדם מבקר, המבחין בפרטים קטנים, אך אני רוצה לדעת כיצד מציעים, משתפים, מעירים ושהדבר לא ישמע כביקורת חסרת סבלנות. יש בי קושי לשלוט בכך והכל מנותח בדיעבד עם המון ביקורת עצמית (כמובן). אני לא רוצה לפגוע יותר בבן זוגי והדבר שעוד יותר מרתיע אותי הינו התנהגותי כאם כלפיי ילדיי. אבקש את עצתך...תודה

א יקרה,
דווקא משום שאת אדם ביקורתי מאד, אני רואה חיוב רב בעובדה שאת מוכנה להודות בחולשה הזו אצלך. זה אומר שאת מוכנה להתחיל לעבור תהליך. את צודקת בכך שיהיה לך קשה (קשה, לא בלתי אפשרי) להפסיק לראות את הפרטים הקטנים. אבל את כן יכולה לעבור תהליך, בהרבה יותר קלות, של שינוי אופן הביקורת, ושל המיתון שלה. ואת צודקת שמוטב שתלמדי לעשות זאת לא רק למען היחסים שלך עם בן זוגך, אלא גם למען היחסים שלך כלפי ילדייך.כאן, אני יכול רק להגיד לך להתמתן, ולנסות ליצור משוב חיובי כלפי בן זוגך, יותר מאשר משוב שלילי. אבל אני חושב שאולי תהיי זקוקה לתהליך משמעותי יותר ופרטני יותר, בהתאם לתהליכים ולדוגמאות שבאמת קורים לך, כדי להתרגל ולהפנים. כתהליך ממוקד ויעיל, תוכלי לעשות זאת אצל פסיכולוג קוגניטיבי, התנהגותי או אבולוציוני. אישית, בהחלט סביר שהייתי רוצה, לפחות כחלק מהתהליך, גם לראות את בן זוגך, כלומר, להפוך את התהליך לתהליך משולב, בחלקו זוגי ובחלקו אישי, לפי הצורך.