בטחון עצמי: השפעת הורים

שלום
ד"ר חסון,אני בת 28, אמא לתינוק שעדיין יונק, וסטודנטית שלומדת כרגע למבחנים.אימי הציעה לעזור לי ולשמור על בני, כדי לפנות לי זמן ללמוד. קיבלתי את ההצעה בשמחה, והיום השארתי אותו אצלה, ונשארתי גם אני, כדי ללמוד ולהניק אותו כשצריך. והבעיה... שהיא נתנה לי הרגשה מאוד לא נעימה. מדי פעם ניסיתי לפתוח איתה בשיחה, והיא ממש לא הסכימה לדבר איתי כי אני צריכה ללמוד עכשיו. כשרציתי להתקשר לבעלי כדי לברר איתו משהו עבורה, היא אמרה - לא עכשיו, עכשיו תלמדי. בקיצור - נכנסה לי לורידים... השיא היה כשהיא חזרה איתו מטיול בחוץ, הרוגה מחום ומזיעה, ואני ישבתי ואכלתי משהו, היא אמרה: את אוכלת? ואני מקיזה דם... (משהו בסגנון). נכון שהיא התאמצה מאוד, ומאוד חם בחוץ, אבל אסור לי לאכול?אימי אשה מאוד עסוקה, עובדת במספר משרות, ואני מבינה שהיא פינתה את זמנה לא כדי שאנוח אלא כדי שאלמד. אבל באמת לא נחתי, אלא למדתי. מותר לעשות הפסקות מדי פעם, ובכלל - לא נראה לי שאני צריכה לתת לה דין וחשבון על מעשי.פעם בשיחה שהיתה לנו, היא אמרה לי שכשהיא נותנת עזרה, היא לא עושה את זה בשביל תמורה, אבל מצד שני לכל דבר יש מחיר. כלומר, במילים שלי, כשאני בוחרת לקבל ממנה עזרה, יש לי גם חוב כלפיה. זה קצת מצחיק להגיד: אני עוזרת לא על מנת לקבל תמורה, אבל תצטרכי לתת לי תמורה. אבל יש בזה משהו מובן, כשעושים בשביל מישהו אחר, גם אם זה מהלב ולא בשביל לקבל משהו בחזרה, עדיין מצפים להכרת תודה. מלבד זאת, ה"חוב" שהיא מצפה שאחזיר לה הוא לא משהו בשבילה, אלא בשבילי. (לדוגמא: אם היא עוזרת לי מבחינה כספית, היא תצפה שלא אזניח את שליחת הטפסים לבטוח לאומי, כדי לקבל דמי לידה, אלא אעשה זאת במהירות).אני מבינה אותה, אבל אני מרגישה שאני מעדיפה לוותר על עזרה כזאת: "לא מדובשך ולא מעוקצך". אבל איך אני יכולה להגיד (לה) דבר כזה? זה עוקץ?! הרי זו "עזרה נוספת". לא רק שהיא שומרת על בני, אלא גם "מעודדת" אותי ללמוד.לפני שבוע-שבועיים היתה לי תכתובת איתך בנושא בטחון עצמי (זוכר?), דיברנו שם בין השאר על הקשר עם ההורים, אני מצטטת דברים שאמרתי לך שם:"לגבי הקשר עם ההורים - בדרך כלל קיבלתי מהם חיזוקים חיוביים, אבל הם גם "עודדו" להצלחות נוספות. עודדו במרכאות - כי לפעמים זה באמת היה עידוד ועזר, ולפעמים זה היה נידנודים שהם קראו להם עידודים...""לגבי ההורים - שמחו גם על 80. העידוד/נדנוד היה לפני מבחנים, או בשעורי בית, אבל לא על התוצאות."ברור לי שגם אם לא אלמד מספיק ואקבל 70 ומטה, היא לא תגיד משפט כמו - אמרתי לך ללמוד, או - אם היית לומדת היית מצליחה. הנדנודים בפירוש באים רק לפני ולא אחרי.דבר נוסף - מאז שהתחתנתי היא עושה את זה הרבה פחות, לשמחתי. אבל במקרה כמו זה, כשהיא נותנת לי עזרה, היא כן מרשה לעצמה. (עוד משהו, אמא שלי פסיכולוגית. יכול להיות שזה לא אומר כלום, ברור שגם פסיכולוגים עושים טעויות בחיים הפרטיים שלהם, אבל מצד אחד הם יכולים להיות אולי יותר מודעים, ומצד שני הם יכולים להיות יותר בטוחים בצדקת דרכם - לא?). ועוד דבר - אני אוהבת אותה מאוד ומעריכה אותה מאוד, והיא אשה מקסימה בעיני.בקיצור, אני יודעת שאם לא אקבל ממנה עזרות למיניהם היא פחות תנדנד לי, וזה באמת יכול להיות פתרון. אבל אני יותר אשמח על פתרון בו אוכל לקבל ממנה עזרה, באמת בלי להיות חייבת לה. (במיוחד שיש פעמים בהן אני מאוד זקוקה לעזרה). אתה חושב שאפשר להגיע למצב כזה? או שעדיף לי לוותר על עזרה, אלא אם כן אני מוכנה להיות "בעלת חוב"?תודה רבה!תמר

תמר יקרה,
כאשר כתבתי לך בעבר על בטחון עצמי, אמרתי שלפעמים ההורים יכולים לפגוע בו בדרך מאד חבויה ומעודנת, כשהם באים עם המון כוונות טובות. ונדמה לי שזה מה שקרה לך, ואולי עדיין קורה. זה לא היה חייב לקרות, אבל יכול להיות שזה מה שקרה. שכן, כאשר דוחפים אותך עוד ועוד ללמוד לפני הבחינה, ואם את אשה או ילדה אינטליגנטית ורגישה, את עלולה לקבל מזה את המסר שהם חוששים שלא תצליחי, ולכן הם דורשים שתתאמצי ותעשי את המקסימום שאת יכולה. וכן, את עלולה ללמוד מזה שהם לא סומכים עליך מספיק שתתאמצי בעצמך ומיוזמתך. וזה מסר חזק דיו שאת יכולה, כבת שלהם, להבין ממנו שאם לא תעבדי קשה, אזי גם תיכשלי. הוא גם יכול להיות חזק דיו, כשאת מבינה ממנו שאם לא תעמדי במשימה בהצלחה, הרי תאכזבי אותם, גם אם הם לא יגידו לך את זה אחר-כך. ואת מבינה מזה גם שהם חושבים ומאמינים שאת צריכה את הדרבון שלהם. זה שהם שמחים בציון שקיבלת אחר-כך, לא בהכרח אומר לך שהם חשבו שאת מסוגלת ליותר. במקום זה את עלולה להבין שהם מסתפקים בכל תוצאה שתגיעי אליה, ושזה מה שהם חושבים שאת יכולה להפיק. כל הדינמיקה שבין הורים לילדים היא מאד מורכבת, וילדים שונים יכולים להגיע מאותם הדברים בדיוק, לתובנות הפוכות.את יכולה לנתק מגע מאמא שלך, או "להעניש" אותה, כדי שתלמד מה מותר לה ומה אסור. אני לא בטוח שזה יעבוד, אבל אולי זה יהיה טוב לשלווה הנפשית שלך, לפחות. אבל את יכולה גם לנסות ולהתעמת איתה, ולהסביר לה, בעדינות ככל שאפשר, שיותר מכל את רוצה לדעת שהיא סומכת עליך.זו אינה שיחה קלה, אבל שווה מאד לנסות, אמרי לה שאת מאד שמחה שהיא עוזרת לך, אבל אם היא באמת סומכת עליך, שתשאיר לך את השיקולים הנכונים של זמני הלימוד וההפסקות. בהחלט יכול להיות, תמר, שלאחר שיחה כזו תגלי שבעצם היא סומכת עליך הרבה יותר ממה שחשבת, וגאה בך יותר ממה שחשבת. ואולי, אפילו, בעקבות שיחה גלויה שכזו, היא תתן לך להחליט אם וכמה עזרה את צריכה, ובתנאים שלך, במקום בתנאים שלה. ואולי תצליחו להגיע לעמק השווה בין הצרכים שלך לשלה, כך שהיא תעזור לך, אבל מבלי להרגיש שהיא מקריבה יותר מדי.אם תחליטי לנהל שיחה כזו, אשמח אם תחזרי אלי אחר-כך, ותספרי איך זה עבר.

קראתי את מה שכתבת וחשבתי על זה הרבה. ליזום את השיחה שהצעת זה באמת לא דבר קל. אני גם לא בטוחה מה יצא מזה. כלומר, אני יודעת איפה השיחה מתחילה, אבל לא איפה היא נגמרת. ולמרות שבאופן כללי בסה"כ נראה לי שטוב לפתוח דברים (ז"א - גם אם השיחה תתגלגל למקומות לא צפויים, אולי זה דווקא טוב), אני מרגישה שאין לי את הכוחות הדרושים לזה כרגע. בכל אופן תודה. ואם במקרה זה כן יקרה, אני אעדכן...נושא אחר לגמרי -מאז שנפתח הפורום, אני נכנסת כל יום כדי לקרוא את ההודעות החדשות. התשובות שלך מאוד מעניינות. אני מאוד מעריכה את ההשקעה שלך בכל תשובה ואת האריכות בה אתה עונה. וסיפור (אני אשתדל לקצר) - לימדתי עכשיו סמסטר קיץ, כל יום במשך שבועיים. חלק מהנשים מגיעות ללימודים מרחוק, וכיון שזה היה כל יום, הן פשוט עזבו את המשפחה (בעל וילדים) לשבועיים האלה כדי לישון במקום קרוב. הן ציפו שהדרישות מהן יהיו נמוכות, כיון שהן עשו הקרבה כל כך גדולה בשביל להגיע. אמרתי להן שזו באמת הקרבה גדולה וכל הכבוד, אבל הן לא עושות אותה בשבילי, אלא בשביל עצמן.ואיפה למדתי את זה?...אז זו עוד סיבה להגיד תודה :-)תמר