בטחון עצמי: גורמים והתמודדות

אני בת 28, נשואה באושר ואם לילד. סטודנטית לתואר שני, עובדת כמרצה במכללה. יש לי הרבה במה להתגאות, ובכל זאת, אני תמיד מרגישה שאני "לא שווה". זה המצב מאז ומעולם, כך היה גם בילדותי, ולמרות המאמצים לשנות זאת, אני מוצאת את עצמי תמיד מקטינה את עצמי, גם מבחינת האישיות וגם מבחינת המעשים.מעניין אותי לדעת איך יכול היה להיווצר מצב כזה: האם זה יכול להיות אופי מולד? תוצר של חינוך? תוצר של חברה ותנאים שבהם גדלתי? (עבר)וכמובן - איך ניתן לשנות זאת? (עתיד)ההתמקדות בעבר נראית לי חשובה משתי סיבות -א. יכול להיות שבהבנה הזו טמון מפתח לשינוי.ב. לתת לעצמי הרגשה יותר נוחה.מקווה שתבין ושתצליח לקלוע אל הנקודה. ותודה על הפורום הנפלא.תמר.

תמר יקרה,
מן הסתם זהו שילוב של גורמים שונים, מולדים וסביבתיים. יש השפעה רבה למעמד החברתי שלך בילדות, שתלוי רבות בהשפעות כוחניות של ילדים, בתגובות של הורים ומורים, או בתגובות של בני המין השני שדרכן את לומדת את כוח המשיכה שלך כאשה - כל אלה משפיעים על הבטחון העצמי שלך, כמו גם החיזוקים שאת מקבלת מסביבתך כבוגרת, ובין היתר מהורים ומבן זוג. העובדה שלמרות הדימוי העצמי הנמוך הגעת למעמד שאליו הגעת, רק מצביעה על הכישורים והיכולות שלך.בדקי עם עצמך באילו קרטוריונים ה"לא שווה" הזה קיים. כשתדעי מהם, נסי לבנות לעצמך תוכנית עבודה שתחזק בדיוק את הנקודות החלשות בהערכה העצמית שלך: הרצאות ושיחות עם אנשים מהתחום המקצועי שלך כדי להתמקצע עוד וכדי לקבל הערכה בתחום המקצועי, בגדים ועיצוב גוף אם מדובר בהופעה חיצונית, אולי שעורים במשחק, אם מדובר ביכולת להופיע לפני אנשים ולהרצות, לתרגל שיחות עם זרים כדי לקבל בטחון ביכולת שלך לתקשר, ואולי להגיע אלי למחזור הבא של סדנה לשפת-גוף, שאפתח כנראה במשך הקיץ, כדי להבין טוב יותר את האופן שבו אנחנו נושאים את עצמנו, מציגים לראווה את הבטחון העצמי שלנו, ולומדים על זה של אחרים.נסי גם להשאיר את השאלה הזו בפורום פסיכותרפיה, שיספק לך תשובות מכיוונים אחרים.

קודם כל - ממש תודה רבה.התשובה שלך עוררה אצלי הרבה שאלות נוספות...לגבי הגורמים - המעמד החברתי שלי בילדות היה גרוע, תמיד הייתי מה"לא מקובלים", מה הכוונה שזה תלוי בהשפעות כוחניות של ילדים? מבחינה פיסית תמיד הייתי הכי חלשה בכיתה, וגם היום - אני חלשה יחסית לאחרים. אתה חושב שזה קשור? ואם כן, האם זו נקודה שכדאי לעבוד עליה באיזשהו אופן? (ואיך?)דרך אגב - הנושא מרתק אותי בפני עצמו, ולאו דווקא בקשר אלי.מורים - בדרך כלל הייתי מאוד אהובה עליהם.הורים - נראה לי שיחסים עם הורים זה תמיד נושא מורכב, באופן כללי הקשר איתם טוב.המין השני - עד גיל מאוחר יחסית הם לא כל כך עניינו אותי. והתחלתי להיות מחוזרת עוד לפני שזה עניין אותי.מה אתה אומר?קריטריונים ל"לא שווה", ממש קשה לי להגיד, כי נדמה לי שבהכל בערך... תוכל להרחיב קצת יותר בכיוון הזה?אתה יכול לספר על הסדנא שלך, או שזה לא המקום המתאים?שוב תודה, תמר.

תמר יקרה,
בילדות, ובעיקר אצל בנים, כוחניות פיזית משחקת תפקיד. אבל גם כוחניות מילולית חשובה בשלבים אלה, ושתיהן יחדיו בונות את התדמית של ההצלחה שלנו בחברה, כי שם אנחנו מקבלים ונותנים מכות, פיזית או מילולית, ובונים את מקומנו בחברה. זה לא אומר שדברים אינם משתנים אחר-כך, אבל הבסיס הזה משפיע גם אחר-כך על התדמית. כבוגרת, החולשה הפיזית משחקת, כך אני מניח, פחות תפקיד בחברה שלך מאשר היא שימשה בעבר הרחוק, ובעיקר אצל נשים. ולגבי ההורים: לא מספיק שהקשר איתם טוב, נשאלת כמובן השאלה אם קיבלת חיזוקים חיוביים או שליליים. האם שמחו איתך על כל הצלחה, או שתבעו ממך הצלחות נוספות? הדרך הראשונה מחזקת מאד בטחון עצמי, והשניה מחלישה אותו, ולפעמים באופן דרמטי. וקרטוריונים לשווה או לא שווה קשורים ליכולת להיות עצמאי, בטחון מקצועי, בטחון חברתי, בטחון בהופעה שלך, ועוד ועוד.ולגבי הסדנה לשפת-גוף: לא, זה לא המקום להרחיב, אבל תוכלי למצוא פרטים נוספים אצלי באתר, ולפנות אלי באופן אישי אם תרצי עוד.

לגבי הקשר עם ההורים - בדרך כלל קיבלתי מהם חיזוקים חיוביים, אבל הם גם "עודדו" להצלחות נוספות. עודדו במרכאות - כי לפעמים זה באמת היה עידוד ועזר, ולפעמים זה היה נידנודים שהם קראו להם עידודים...לגבי כוחניות מילולית, או בכלל הצד המילולי - מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי פשוט שותקת. לא משתתפת בשיעור, אלא אם כן שאלו אותי באופן ישיר. כשישבתי עם חברות, הקשבתי להן אבל לא השתתפתי בשיחה. היו גם כל מיני דברים שההורים שלי עשו או לא עשו וזה הפריע לי (למשל נתנו לי פחות דמי כיס מאחרים, ועוד) ואף פעם לא אמרתי להם כלום. היתה אפילו תקופה שפחדתי ללכת לבד בחוץ בגלל חבורה של ילדים שהתנכלה לי, ולא אמרתי כלום, לא כי החלטתי לא להגיד, אלא פשוט לא חשבתי על זה. אני כאילו לא העליתי בדעתי שאפשר להמיר את המחשבות למילים. אני זוכרת הרבה פעמים בכיתה שהייתי מסתכלת על המתרחש מבחוץ, ולא כאילו אני חלק מזה.זה בפני עצמו דבר שמעניין אותי מאיפה הוא הגיע. אבא שלי טיפוס שתקן, אבל אני לא חושבת שעד כדי כך.עד ש... פעם אחת העבירו לנו איזושהי פעילות, בערך בכיתה ז', וסתם, לא כחלק מהותי בפעילות, שאלו מי הילדה הכי שקטה בכיתה, וכולם ענו פה אחד: "תמר". ואז החלטתי לשנות את זה. ואני לא יודעת איך, אבל שיניתי. לא כל כך נתנו לי, כי הסטיגמה היתה חזקה מדי, אבל כשהגעתי למקומות חדשים שבהם לא הכירו אותי, הצלחתי להשתנות. עדיין לא העזתי לדבר בפורומים גדולים מדי (יותר מ3-4 חברות), אבל לאט לאט גם זה השתנה, והיום, כמו שכבר אמרתי אני אפילו מרצה ובשיא הטבעיות.אני עדיין מרגישה מקום לשיפור, אבל הצלחתי לעשות דרך ארוכה.אשמח לשמוע את דעתך.(כלומר, גם על הקשר בין מה שסיפרתי עכשיו לבין השאלה המקורית, וגם את דעתך על השתיקה הזאת ומאיפה זה הגיע)המון תודה!תמר

תמר יקרה,
לא אכנס לדיון מלא על מקורות הבטחון העצמי ובנייתו, כי האפשרויות שלי להקדיש זמן לדיונים אקדמאיים כאן הן מוגבלות. אבל רק אומר, לגבי עידוד ההורים, והרבה מאד, ואפילו מאד מאד, תלוי באופן שבו דבריהם נאמרים. ואין ספק שיש לתגובות ההורים השפעה חזקה מאד על הבטחון העצמי של האדם. כי אם את מגיעה הביתה עם ציון 97, והתגובה היא: יופי, אבל אם כבר, אז למה לא 100? לכאורה זה שבח, ועידוד להצליח אפילו יותר, אבל בעצם זו ביקורת, שלא פעם אפשר לקרוא אותה (את האכזבה או חוסר העניין) גם בשפת הגוף. וכשהדבר חוזר על עצמו, ובדרך כלל הוא חוזר על עצמו, מה שהילד קולט הוא שכמה שהוא לא מצליח, הוא אף פעם לא מספיק טוב, ויכול לפרש את זה ככשלון בעיני הוריו. ואם הוריו חושבים שהוא כשלון, כנראה שהוא לא משהו מוצלח כל-כך בעוד דברים, ואת הלקח הזה, גם כשהוא לא נכון (כי ההורים באמת מאד גאים בו, שלא בפניו) הוא סוחב איתו שנים, וקשה מאד לצאת מזה גם לאחר הצלחות מקצועיות רבות מאוחר יותר. כי זה מה שהוא למד מהסביבה הכי קרובה לו, שהיתה לה כוונה הכי טובה.מה שכן, לדעת לעבור מקושי לדבר בפני אנשים למצב שבו את מרצה ומרגישה עם זה בנוח, זה תהליך שהשלבים הראשונים לעבור אותו הם לא קלים. אני עצמי עברתי אותו מספר פעמים, ובערך בגילך כבר השלמתי את הפעם האחרונה. לכן קל לי להעריך ולהוקיר את הדרך שעברת. נכון גם שכמעט תמיד אפשר לשפר, ויש דרכים לעשות את זה. היכולת להרצות לפני קהל מאד עוזרת לבטחון העצמי ולהערכה העצמית, אבל היא לא מספיקה כדי לחזק אותם בכיוונים אחרים. היא מסייעת אבל לא מספיקה לבטחון בידע המקצועי, ולא מסייעת רבות לבטחון העצמי הקשור ליחסים שבין המינים, או לאסרטיביות במצבים של עימות, או לעמידה מול אותוריטה, ועוד.

באמת תודה על הזמן והמחשבה שאתה משקיע. ממש ממש.לגבי ההורים - שמחו גם על 80. העידוד/נדנוד היה לפני מבחנים, או בשעורי בית, אבל לא על התוצאות. כנראה שזה לא שם.איך ניתן לשפר את האסרטיביות במצבים של עימות? בנקודה הזאת באמת מאוד קשה לי. וגם מאוד חשוב.אני מאוד מעריכה את זה שאתה מוכן להשקיע בדיון שהוא לא רק עצות מעשיות. ההתייחסות שלך מאוד תורמת לי. תודה.

תמר יקרה,
לוקח הרבה יותר מאשר שלוש שיחות בהתכתבות כדי לאתר את מקור חוסר הבטחון העצמי, כך שלא נורא אם לא הגענו למשהו בבדיקה המהירה שערכנו. באותה מידה, קשה גם לאתר את המקור לקושי באסרטיביות ובכניסה לעימותים. הפתרונות לכך יכולים להיות תלויים בהבנה של מקור הבעיה, אבל בכל מקרה הם תלויי תרגול והקניית הרגלים אחרים. דוגמא אפשרית לסיבה, למשל, שלא ברור לי מה הסובב ומה המסובב, כלומר אם היא גורם או נגרם, היא מידת הנכונות לכעוס. מי שמתחמם מהר, ייכנס בקלות רבה יותר לעימותים, ויעמוד מהר יותר על זכויותיו, ואם הוא מגזים, גם ייפגע מהר יותר כתוצאה מכך. אחרי הכל, גם אסרטיביות ועמידה על זכויות צריכים להעשות במידה הנכונה. אדם שהוא כעוס פחות ונינוח יותר, גם יוותר בקלות רבה יותר, ולא ייכנס בקלות לעימותים, אלא אם הם הכרחיים. הבדלים אלה בין אדם לאדם הם במידה רבה תורשתיים (ואז הם גורם ולא נגרם), אבל גם יכולים להיות נלמדים (למשל, תוצאה של פחדים נרכשים, ובעיקר, כאמור, מפני סמכות). כדי להפוך אדם כזה לאסרטיבי יותר, הוא צריך לתרגל את עצמו במצבי לחץ חברתיים. מה שעוד יכול להוסיף באופן משמעותי הוא גם סימולציות של קונפליקטים עתידיים אפשריים, בעיקר אם את יכולה לצפות אותם מראש, ומשחקי תפקידים.

האם אתה חושב שאני יכולה להמשיך מכאן לבד, או שעדיף שאפנה לטיפול?ואם טיפול, אז מאיזה סוג?מאוד מעניין לי לשוחח איתך - תודה!

תמר יקרה,
כמובן שאת יכולה להמשיך לבד. אנשים רבים עושים את זה לבד, בתהליך ממושך שדרכו הם הופכים עצמם לא רק למודעים יותר, אלא שבו הם לומדים לפתח תרגילים שיתאימו להם, ויתאימו לצרכים ולאופי שלהם.עם זאת, עבודה עם איש מקצוע, שתכלול שילוב של הנסיון להבין את סוג חוסר הבטחון שאת חווה ואת הסיבות לו, עם קבלת תובנות המגיעות מלימוד נכון של שפת הגוף שלך ושל אחרים, ועם מה שקרוי היום "אימון" (coaching), יכול הן לזרז את התהליך, והן להעמיק אותו.

(הודעה ללא תוכן)