בחירת מטפל זוגי: איך לבחור?

שלום
אורן,אני נשואה כ-10 שנים, בסוף שנות ה-30, יש ילדה אחת. בן זוגי חם, רגיש, מבין, תומך. עוזר בבית ובקניות, מרוויח טוב. אנחנו נראים משפחה מאושרת. אבל כבר תקופה ארוכה כל כמה זמן מציפה אותי עצבות שאני לא מצליחה להתגבר עליה ואז הכל נראה שחור. אני מתחילה לראות את עצמי כלא מוצלחת - גם מקצועית וגם כאדם, להאשים את עצמי על כל מיני חטאי העבר.אנחנו חברים טובים ויש לי חיבה רבה אל בן זוגי, אך ככל שהזמן עובר המשיכה הולכת ונעלמת ואני חוששת למצוא את עצמי בעוד מספר שנים במערכת יחסים ריקה מתוכן. אין לזה בסיס ממשי - שנינו אנשים בעלי השכלה, תחומי עניין מגוונים (מאוד שונים אמנם, אבל עם הרבה פירגון אחד לשני), מתפתחים. ועדיין אני רואה את העתיד בגוונים שחורים למדי. בן זוגי לא שותף לפסימיות שלי, לדעתו הכל מצויין.מרגישה צורך בשינוי, יודעת שהשינוי צריך לבוא מבפנים, מקבלה והשלמה עם עצמי, כמו שאני.חשבתי לפנות לייעוץ, אך אני לא רואה את עצמי נפתחת מול מישהו, אמנם איש מקצוע, אבל מישהו שאינני מכירה ולא סומכת עליו. אני מרגישה שאני יכולה לדבר באמת, לפתוח את הלב, רק לאדם ש"הוכיח את עצמו", הוכיח שהוא ראוי לאמון שלי וגם יבין אותי באמת.מקרה אבוד? איך משנים את המצב?תודה

גל יקרה,
כתבת מעט, כי הדברים אינם פשוטים אצלך, וקשה לי לכוון אותך בקלות אל הנקודות המרכזיות בחוסר שביעות הרצון שלך. אולי גם כי גם לך הם לא פשוטים לניסוח ולהגדרה. אנסה לכוון אותך בכל זאת לשתי תשובות שכתבתי היום כאן, ולמאמר, ואנא חזרי אלי אחר-כך וספרי לי למה התחברת מכל אלה:1.החומרים שבונים את האהבה.2.למה בעל מושלם זה לא טוב?3.העדר אושר הוא כמו כאב גב: אתה תמיד יודע שזה כואב, אבל לא מהיכן בדיוק זה מגיע.ושאלת עוד שאלה חשובה:איך נפתחים אל מול אדם זר, גם אם הוא איש מקצוע?התשובה אינה פשוטה. חוסר הביטחון באדם זר, יכול לנבוע משני עניינים עקריים - האחד הוא החשש הטבעי שמא הסודות הפרטיים שאת מסגירה, החולשות והקשיים והדברים שאת אולי גם לא בקלות מספרת לעצמך, יהפכו להיות ציבוריים. זו הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו נזהרים מאד לשמור על פרטיות שלנו מול אנשים אחרים, ונפתחים לאט ככל שגם הם פותחים את עצמם בפנינו במקביל, ובעיקר כאשר אנחנו לומדים שהם אכן יודעים לעמוד במבחנים ולשמור על הפרטיות שלנו גם בעניינים קטנים. העניין הזה, אצל איש מקצוע, צריך להיות בטוח, שכן דיסקרטיות היא כלל שאסור לאיש המקצוע לחרוג ממנו.אלא שהעניין השני שממנו אנחנו נזהרים מול זרים חשוב לא פחות. עניין זה הוא המשוב שאת מקבלת מאותו אדם. כמעט תמיד נקבל תחושה טובה להיות מול אדם שאת מקבלת ממנו "ויברציות חיוביות", כלומר, את התחושה שנעים לו איתך. באותה מידה, לא קל להיות במגע עם אדם ביקורתי, כי זה מחליש, ובעיקר כאשר את חושפת עניינים רגשיים ורגישים. זה עוד יותר כך אם למי מאיתנו שרגיש יותר, וכאשר ביקורת, בעיקר על אותם עניינים שאנחנו נמנעים מלספר אותם בשל רגישותנו אליהם, עלולה לערער אותנו - הן בגלל הביקורת עצמה, והן כי התחושה הרעה מתעצמת פי כמה כשאנחנו כועסים על שהתפתינו להכניס עצמנו אל המלכודת שגרמה לנו להרגיש רע. כאן, לכאורה אין לך ביטחון עם איש מקצוע, שיידע לחזק אותך באופן חיובי. אלא שהוא אמור לעשות זאת.אם הוא איש מקצוע טוב, הוא אמור להבין אותך, ואמור לחזק אותך באופן חיובי, ולחזק אותך באופן שאיתו את יכולה להתמודד. הוא אמור לדעת לעשות זאת, אבל כפי שאת מבינה, זה גם עניין של אופי ושל אישיות שלו, שזה המרכיב שאותו לא לומדים. ובכל זאת,אם הוא איש מקצוע מעולה, הוא צריך לקחת גם את זה בחשבון, ולהיות מספיק גמיש כדי לדעת להשתמש באופי ובאישיות שלו עם אנשים בעלי מבנים שונים של אישיות כדי להבין אותם, וכדי להיטיב איתם וכדי לסייע להם.אני מבין את החשש שלך. כי כדי לסמוך על איש מקצוע, בין אם זה ייעוץ זוגי או פרטני, זה לא רק לסמוך עליו שיראה לך שהוא מבין אותך, אלא גם להאמין שכל מה שהוא אומר או עושה הם אמיתיים, ולא משהו שהוא למד שצריך לעשות או חושב שהוא צריך לעשות אבל לא מרגיש באמת כך. לרוב אנשי המקצוע יש גם אמפתיה ואיכפתיות אמיתיים, וצריך להיות להם הכוח להרגיש אותם כלפי כל מטופל ומטופל - גם אם יש סימנים שנראים מלאכותיים בדרך העבודה, א. כי משך המפגש בין מטפל למטופל מוגבל וקצוב לשעה או קצת פחות בכל פעם, ו-ב. כי "זו עבודתו והוא מקבל עליה תשלום בכסף ". למטופלים רבים לא קל לקבל את העובדה שיש גבולות או שהמטפל מקבל תשלום על המפגש, כי שניהם נותנים תחושה של שיתוף מלאכותי, ואין תחושה של "חברות אמיתית". זה נכון שזו לא "חברות", כי העבודה בין היועץ למטופל מוגדרת בגבולות תחומים כדי למנוע השפעות ונזקים שאינם ראויים. אבל זה לא אומר שאין איכפתיות אמיתית.גם עם זה צריך ללמוד להתמודד במהלך הפגישות, לפעמים לבד ולפעמים ביחד עם המטפל.ואולי עוד משהו לקרוא,אצלי באתר, על ייעוץ אישי, למקרה שתרצי להתחיל לבדך ואולי בהמשך לעבור לתהליך של טיפול זוגי.

תודה רבה על ההתייחסות הרצינית והמעמיקה.אני חושבת שהתחברתי למצב שאתה מתאר במאמר - הכאב גב כדימוי להעדר האושר וגם לתשובתך ל"החומרים שבונים אהבה".יש לי לא מעט תהיות בסגנון "האםבאמתאהבתי את בן זוגי אי-פעם?". הקשר איתו, מן ההתחלה, היה הייציב ביותר מכל הקשרים שקדמו לו, ויחד עם זאת עם הכי פחות פרפרים בבטן. לכל הקשרים האחרים היו תמיד הרבה "אבל" (פאר גילאים, ענייני דת, עניינים חברתיים ועוד ועוד) ועם בן זוגי הכל היה יציב-רציני-רגוע. לא שלא היה כיף, אבל אף פעם לא היו "פרפרים" אמיתיים. וגם עכשיו זו תחושה של - זה הבן אדם איתו בחרתי לחיות - הוא בן אדם טוב, אכפתי, דואג, אבא כייפי. אוהב אותי באמת. לפעמים אני מרגישה שזה בלתי נסבל.אני בהחלט מרגישה יותר טוב ויותר "מגוייסת" כשאני נמצאת עם חברים או חברים לעבודה - מחייכת, פעילה, קואופרטיבית. וכשניכנסת הביתה - סוף סוף יכולה להוריד את המסיכה. הרבה פעמים נכנסת ללופים של מחשבות, שחזורים למצבים מן העבר.היתה גם סטייה קטנה מהנישואין. יש הרבה מחשבות על הגבר האחר, שנשאר חלק מהחיים שלי (לא משהו שאפשר לשנות). אבל, סלחתי לעצמי, וחוץ מהמחשבות המשכתי הלאה. הרגשות (או חוסר הרגשות?) כלפי בן זוגי הן אלא שהובילו לכך, הם בשום אופן לא התוצאה.אני חושבת שמה שמחזיק אותי בזוגיות זה הפחד מהפירוק של המסגרת, מהפגיעה בבן זוגי (שכמו שכתבתי, יש לי חיבה רבה אליו), מפגיעה בבת שלנו, מפגיעה במשפחות משני הצדדים, מפגיעה ברמת החיים. וגם חשש מלהיות לבד. המסגרת סה"כ מתפקדת - יש אכפתיות, יש פעילות משותפת מדי פעם - מסעדות, נופש, אין יותר מדי ריבים.אבל הכל טפל, ללא התרגשות. ללא יכולת להבחין בין הטעמים הדקים. ללא רצון לשחזר במחשבות רגעים אינטימיים ביום שאחרי.מה עושים עם כל זה? איך מעריכים ונהנים ממה שיש? איך לא שוקעים במחשבות שחורות?תודה

גל יקרה,
את מבינה שללא עבודה משותפת איתך, אני יכול רק לנחש, או להביא אותך אל פתחן של כמה אפשרויות, ואת בוחרת מתוכן. זו עדיין אינה עבודה ממשית, לא שלי ולא שלך, כדי להגיע לתובנות מעמיקות יותר, ולפתרונות שתרצי לחיות איתם, או לפחות לתובנות שייקלו עלייך את החיים שאת חיה.העניין הוא גם שהמקום הרגשי שאת מקדישה לגבר אחר מרחיק אותך מבן זוגך. אני יכול להפנות אותך לצורך העניין לעוד מאמר שלי, עלהבגידות שאינן מתגלות(ראי תחת הכותרת "בגידות"), שמסביר את העניין הזה. אני אומר זאת כי זה מרחיק אותך מבן זוגך, ומתחבר להקרנות כאבי הגב, שדיברנו עליהם קודם - כי כאשר את אי שם בין לבין, לפחות מבחינה רגשית, את מרחיקה את עצמך רגשית, במידה מסויימת גם מעצמך. חשוב להבין את כל אלה, כדי להבין שהתמונה הרחבה חשובה להשגת סיפוק כלשהו, או רב יותר מהחיים (ואני בכוונה לא אומר את המילה 'אושר' במובן המתמשך), והיא מסבירה מדוע את מרחיקה עצמך ממנו. בזה, רצוי לטפל. ואגב, אני קורא את שני מכתבייך, ואני רואה שהנה את כן מצליחה לתת משהו מעצמך, ולהיפתח אולי יותר ממה שתכננת מלכתחילה.