גבולות עם אמא: איך להגן על עצמך

שלום
דר' חסון,אני בת 27 ומנהלת מערכת יחסים קרוב לשנה אך ההתנהלות שלי אינה באחריותי בלבד אלא גם בהתערבותה של אימי. לצערי אימי חשה צורךעזלהתערב בכל מצב שקשור למערכת יחסים ביני לבין הזוג שלי. אני אוהבת אותה אבל מרגישה שהיא חונקת אותי עם דאגנות יתר שלה לגביי. אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם זה . זה מתבטא בדעותיה על מערכת יחסים שלי עם בן זוגי בצורה יומיומית. האם התקשר, מה אמר, איך אני אמורה להתנהג, מה ללבוש, מה עליי לומר , האם להתקשר מתי להתקשר והכל במטרה שהבחור ירדוף אחריי, שלא אראה לו את מה שאני מרגישה שלא אהיה פתוחה מדיי אחרת העניין שלו בי יגמר. אבל זה לא נכון, יש תקופות של עליות ומורדות ולא בהרכח נגרמות בגללי. אני לא מסוגלת לשחק משחקים,נמאס לי. אני לא בחורה נודניקית, נותנת ספייס לצד השני. היא חושבת שהסיבה שלא התחתנתי עם הקודמים נובע מהתנהלות לא נכונה מצידי.אז היא מנסה לעזור בלי שאבקש בכלל! וזה מתסכל שהיא לא סומכת עליי . גם אז התערבה בהרבה יותר וזה היה מגיעה עד כדי מריבות בבית . היום היא מתונה וזה אחרי שדברתי איתה כמה פעמים אם זה בנועם ואם זה בקשיחות (לצערי הגעתי למצב הזה).אבל היא עדיין שם, מנסה לגונן ולעזור בלי שבקשתי בכלל ואם אני לא עושה מה שהיא "מייעצת" אז היא בא אליי עם אמירה מרגיזה "אמרתי לך". עליי לציין שאיני מספרת לה כלום היא פשוט אישה רגישה שיכולה לזהות מתי אני במצב רוח טוב ומתי לא גם אם אני מנסה להסתיר .אני מתכננת לעבור לגור עם החבר שלי בעוד כמה חודשים אחרי שאסיים את הלימודים ואתחיל לעבוד במשרה מלאה. עד אז חשבתי על טיפול משפחתי (מסובסד)אבל היא סרבה אז הלכתי בעצמי ולצערי הפסיכולוגית יעצה לכך שמערכת יחסים ביניינו רק נהייתה גרועה עד כדי כך שאימי החלה להאשים אותי במצבי רוח שלה ובנדודיי שינה . מי לא דבר איתה על העניין הזה אבל זה לא עוזר. כולם מבינים שזה בא מהדאגה ואין כרגע מה לעשות עד שהעיניינים יסתדרו איך שהיא רוצה.אני מבינה את דאגנותה ובגלל זה אני גם דואגת איתה ורוצה שהקשר הנוכחי יצליח מכל ההבטים. הוא מתקדם, אבל לאט. אבל עצם העובדה שאינה סומכת עליי מלחיצה אותי ומכניסה אותי למצב של חוסר בטחון וריחוק מבן זוגי. אני מרגישה שאני נשלטת על ידי אימי בתת מודע . כי היו מצבים שהיא צדקה והיו מצבים שאני צדקתי. לכן זה מבלבל וגורם לי לחשוב פעמיים על כל מהלך.כמה פעמים הבהרתי לה שאני זו שצריכה לקחת אחריות על מעשיי והיא מבינה ליום אחד אך הכל חוזר לקדמותו שוב פעם.אני אוהבת אותה ולא יודעת איך להרגיע אותה לגבי מערכת יחסים שלימה נשאר לי לעשות?אני אובדת עצות...

אני יקרה,
הקושי שלך הוא ביכולת המועטה שלך לשים גבולות לאמא שלך. היא פולשת לתחום הטריטוריאלי שלך, אני חושב, בעיקר דרך ייסורי המצפון שלך. כך או כך יהיה לך קשה איתה, ולכן, עצרי בתחילת הדרך. ספרי לה פחות. ערבי אותה פחות, והתייעצי איתה פחות. תגידי לה: "תסמכי עלי", ואל תתני לה יותר מידע עד שתחליטי.זה שונה מדרך ההתנהלות שלה איתך עד עכשיו, ולשתיכן זה יהיה קשה. אבל גם כך קשה לכן. את רוצה להחליט מה לעשות עם בן זוגך הנוכחי, ואת לא רוצה לחצים והשפעות, אז את חייבת לנטרל את עצמך מהשפעות ולחצים. ובעיקר, תפסיקי להרגיש ייסורי מצפון באשר למצבי הרוח שלה ולנדודי השינה שלה. זו בעיה שלה, לא שלך. אל תקחי על זה אחריות. ממש לא. בשום אופן לא. ואני מדגיש שוב: לא ולא. סלקי ממך את רגשי האשם שלך, כי הם כובלים אותך אליה. לא פעם, כשזה קורה, זה לא יותר מאשר מניפולציה, ואני חושב שאת לפחות חושדת שזה המצב גם כאן. לכן, אל תתני לה מידע נוסף עד שתדעי מה את רוצה, ולכשתדעי, אמרי לה שכך החלטת, מבלי לפרט למה. אם את מרגישה שאת צריכה ייעוץ, חפשי אותו במקום אחר.את רוצה להחליט, את יודעת הרבה יותר טוב ממנה מה את מרגישה וחושבת, אז תחליטי את. ואם זו תהיה טעות, זו תהיה טעות שלך. עדיף כך מאשר טעות שלה. היא אף פעם לא תוכל לדעת מה טוב לך יותר ממך, גם אם לפעמים היא תהיה צודקת ואת לא. רוב הפעמים המצב יהיה הפוך.והיא תמשיך לעצבן אותך. אין לי ספק בזה. היא תגיד לך מדי פעם "אמרתי לך", ולפעמים היא אולי אפילו תהיה צודקת. זה לא רלוונטי. סמכי על כושר השיפוט שלך. את נשמעת לי מספיק הגיונית במכתב שלך כדי שאוכל לומר לך בלב שלם – לכי לפי דרכך. מדי פעם תטעי, אבל שווה לך לטעות בדרכך מאשר בדרכה של אימך. כי אז גם תלמדי שמדי פעם (לפחות) תהיי גם צודקת בדרכך, ולא בדרכה של אימך, ורק כך תצברי ביטחון.