פרידה: איך לשים גבולות ולצאת קדימה

היי דר חסוןאני לא יודעת מאיפה להתחיל כל כך אבל אני עוברת תקופה מאוד קשה כרגע בחיי אני והבן זוג שלי שנה וחצי ביחד אין לי ספק שהוא אוהב מאוד אבל בחודשים האחרונים אני מרגישה שהוא מאוד שונה שהוא שונה מהגבר שהתאהבתי בו אין לו כוח לכלום ולאף אחד הוא לא יוזם כלום בשבילנו הזוגיות שלנו נראת לו מובן מאליו קמתי כבר מספר פעמיים ופשוט הלכתי כי אני רואה שזה לא מוביל לכלום אני לא רואה עתיד עם כל האהבה שלי אליו אבל הוא מבטיח כל פעם לתקן וכל פעם שהכל יהיה בסדר ואני מאמינה לו כל פעם מחדש אני כבר לא מוסגלת אני מרגישה שאני מתפוצצת מבפנים אני לא יכולה להמשיך ככה ניהלתי איתו שיחה ואמרתי לו זה או לכאן או לכאן אין אמצע והוא כמובן רוצה את הקשר ולא רוצה לוותר אבל לא עושה כלום בשביל זה בקושי בכלל מדבר החלטתי לקום לעזוב אני לא רואה התקדמות ושיפור אני לא עונה לו לטלפונים הבעיה שאנחנו גרים קרוב והוא בא הרבה ואני מתייאשת בסוף ופותחת לו את הדלת וכרגיל אותם הבטחות וכלום לא זז ... אני כבר חשבתי על לנסוע אבל בגלל העבודה שלי זה לא אפשרי אני רוצה שיבין שהוא באמת איבד ואני ממשיכה קדימה כמה שכואב לי אני לא רואה את האור בקצה המנהרה יותר אין לי כבר למה להילחם איך אני ממשיכה קדימה בלי להישבר כל פעם שיבין שאני רצינית הפעם ולא מתכוונת לחזור בעצמי

שירלי יקרה,
לא כתבת בני כמה אתם.אבל את מדברת על כך שאת רוצה להמשיך את תהליך הפרידה, ונגררת אחריו בכל זאת לשיחות. אולי כי רגשי האשם שלך לא מאפשרים לך "להיות רעה", ולא מאפשרים לך להרגיש שמישהו כועס עליך, מבלי שאת צריכה לתקן את זה. אבל ישנם מקומות בחיינו שצריך לדעת לשים את הגבול, כי אין ברירה. והאשמה היא לא בך, אלא במי שחורג מהנורמה שאומרת: במקום שלא רוצים בי, במקום שבו באמת לא רוצים בי (כי בדקתי כמה פעמים), אני צריך לדעת להתרחק ממנו. הוא נקלע להתנהגות אובססיבית שמחזירה אותו אלייך שוב ושוב, וזו התנהגות שהיא חריגה מהנורמה, ומקשה עליך להתמודד איתה. זה עוד יותר קשה, כאשר האובססיה היא מה שאת חושבת הוא האהבה אליך. אני לא יודע. זה סוג של אהבה, אבל זו אהבה שבה הוא מתקשה לראות אותך בה, אלא בעיקר את עצמו.את חייבת לשים גבולות, כי זו הדרך להמשיך הלאה. וגבולות ברורים, פרושו לא לענות לטלפונים ומסרונים (ולהודיע לו שאת חוסמת אותו כי את כבר לא יכולה יותר), לא לפתוח דלת כשהוא מתדפק עליה, ואם צריך לומר לו שתזעיקי משטרה, ואם זה לא יעזור, אכן לעשות את זה. משהו צריך לקרות כדי שיבין מתי "לא" הוא באמת חסר תקווה, ואת צריכה לעזור לו להבין זאת.