גבולות בזוגיות: איך לשים ומה לעשות

אני נשואה שנתיים ואמא לילד מקסים בן חצי שנה. בעלי הוא אדם טוב מאוד. הוא חם, נדיב, דואג, איש משפחה למופת. כשהכרתי אותו התאהבתי בו בדיוק בגלל הדברים האלה, הבעייה היא שכיום אני מרגישה שיש מי שמנצלים את התכונות הטובות האלה שלו לרעה, ואני מתכוונת במיוחד למשפחה שלו. תמיד כשהם צריכים משהו בעלי נמצא שם בשבילם, אבל כשאנחנו צריכים אותם, הם אף פעם לא ששים לעזור.אני אתן כמה דוגמאות: כשחמותי הייתה למשך תקופה מסויימת בלי רכב, נתנו לה ולגיסי את הרכב שלנו בכל זמן שהיו צריכים, גם אם זה הגביל אותנו. לעומת זאת, כשחזרתי לעבודה אחרי חופשת הלידה הייתי צריכה רכב כדי להגיע לעבודה (מדובר במרחק שעה נסיעה מהבית שלי ופשוט לא הייתה אפשרות שאעשה זאת באוטובוס).באותה תקופה בדיוק חיכינו לקבל רכב מהעבודה של בעלי, כך שהיינו צריכים את האוטו של חמותי למשך שבוע אחד בלבד. יש לציין שחמותי עובדת במרחק 10 דקות הליכה מהבית שלה ובשעה 16:00 כבר הייתי מחזירה לה את האוטו, כך שכל אחה"צ היא יכלה להתפנות לעיסוקיה כרגיל. אבל בכל זאת היא וגיסי עשו לנו את המוות, כל הזמן עשו פרצופים והתעצבנו על זה שאנחנו לוקחים את האוטו. בסוף נאלצנו לוותר על האוטו מוקדם מכפי שחשבנו כדי שלא יתעצבנו יותר מידי... והנה, הפלא ופלא - כמה שבועות אח"כ, כשקיבלנו את הרכב מהעבודה של בעלי (והדלק חינם), פתאום גיסי התחיל להתקשר אלינו כל יומיים שהוא רוצה את האוטו לפה ולשם, ובעלי כמובן מסכים, גם אם זה אומר שהוא יצטרך לחכות עד מאוחר כדי שיחזירו לו את האוטו וכו'.חמותי שומרת שבת, וכדי לא "לפגוע ברגשותיה" אנחנו גם משתדלים שלא ליסוע הרבה בשבת, למרות שזה לא ה"אני מאמין" שלנו. כשאנחנו יודעים שהיא לבד בבית ביום שבת אנחנו תמיד מקפידים ללכת אליה, גם אם זה אומר לוותר על תוכניות שעשינו. אבל כשאני ילדתי וביקשתי באיזה יום שישי אחד שתבוא (עם האוכל) אלינו כי לא רציתי להוציא את התינוק בלילה, היא אמרה שזה יהיה "סירבול" בשבילה, אז נאלצנו ללכת אליה בכל זאת.כשגיסתי הייתה צריכה שבעלי יעזור לה עם איזה בעיה שהייתה לה במחשב הנייד שלה, בעלי מייד התייצב. אבל כשהוא רצה את המחשב הנייד שלה ליום אחד, היא אמרה לו שהיא "לא מוציאה אותו מהבית".אני נתתי רק דוגמאות, אבל זה משהו שחוזר על עצמו שוב ושוב.עכשיו, ההתלבטות שלי כל פעם היא האם "לנער" את בעלי, לפתוח לו את העיניים ולומר לו שגם הוא לא צריך תמיד לקפוץ לדום כשהם מבקשים ממנו משהו. מצד אחד אני אומרת שלהיות טוב זו תכונה טובה, ואם הוא לא מרגיש "פראייר" אז אולי לא צריך "להעיר" את זה אצלו. אבל מצד שני זה כל כך מרגיז לראות את זה, ואני מרגישה שאנחנו מוותרים כל כך הרבה למענם, אבל כשצריכים אותם הם תמיד מוציאים לנו את המיץ וזה פשוט לא פייר.אז להעיר לו על זה כשזה קורה או לא ??

מישהי יקרה,
"לנער" את בן זוגך, זו בעייה. יש לי חשד עמום שגם הוא לא מרגיש בנוח עם המצב, ויש לי חשד פחות עמום שהוא כבר יודע מה דעתך, כי אם הצלחת להסתיר אותה בפניו לגמרי עד עכשיו, הייתי אומר שאת קדושה. ואם מה שכתבתי נכון, הרי מן הסתם יש סיבות שונות לכך שהוא ממשיך בקו הזה, אפילו אם הן סיבות כמו חוסר רצון להתעמת. לכן "ניעור" עלול להוריד את ערכו בעיני עצמו עוד יותר, לא ישרת אותך, ויגרום לו להלחם איתך כדי להצדיק את מעשיו.אבל את יכולה לדבר איתו על גבולות שכדאי לשים, כדי לא להיות פראיירים. ללא האשמה, אלא בנסיון להבין גם אותו עם הקושי שלו בעימות. אם אתם יכולים לדבר על כך באופן מפוכח, ללא טענות וכעסים, אלא על אי הנוחות שזה גורם לכם, וגם על אי השוויון ביחסים (והם כנראה לעולם לא יהיו שוויוניים), תוכלו למצוא נקודת שיווי משקל חדשה, שתהיה מקובלת עליכם, ושתצטרכו ביחד לעמוד עליה, ולחזק זה את זו (לא להאשים, לחזק! – היינו, בחיזוקים חיוביים – אני מזמין אותך לשמוע מה אמרתי לאודטה בנושא חיזוקים חיובייםכאן, למרות שזו רק נגיעה בנושא ).וזכרי שההתחלה תהיה קשה, כי בני המשפחה יראו בזה הרעת תנאים. ולכן, חפשו את הסיבות המתאימות, רצוי אמיתיות ככל שאפשר פרט לאמירה ש"אתם לא נתתם אז גם אנחנו לא", והיו עקביים, כי יבדקו את הגבולות שלכם, וגם "יענישו" אתכם.או שתחליטו שעדיף לכם להשאיר את המצב כמו שהוא...