בגידה וטיפול זוגי: מה עושים?

טובנשוי 8 שנים, 12 שנים בזוגיות הנוכחית.אני בן 34 והיא 32.חווינו עליות ומורדות במהלך כל השנים בזוגיות שלנו. ההריונות עברו בסבל נוראי. אצלה זה היה לפני ההריון (ילדי IVF), תקופה קשה עם כמות הורמונים לא הגיונית ואכזבה כל חודש מחדש כשמקבלת מחזור- השלכות קשות מאוד כולל רצון לברוח ואף להפסיק טיפוים.אצלי הסבל היה בהריון, היא לא יכלה לסבול אותי. להריח אותי. כל פיפס היה עילה לפיצוץ.השנים האחרונות כבר לא אותו הדבר, אין תקשורת. אני הייתי חוזר לבית מהעבודה, עסוק בעצמי והיא עסוקה בעצה.היו בקשות חוזרות ונשנות שלה לזמן משפחה וזמן שלנו. בקשות כן, היא לא יזמה. ואני? הרגשתי כאילו אין לי מרחב פרטי והבקשות האלה לוקחות לי את מעט הזזמן שעוד נשאר לי. לא קיבלתי אהבה בבית, היא הייתה אבל לא הראו לי אותה. הייתי מרגיש כאילו כשאני מגיע לבית אני מגיע למלחמה. שלא נדבר על לדבר, העדפתי שלא, הייתי חושב 1000 פעמים לפני שהייתי משתף את אישתי במאורעות היום יום, תחושת שיפוטיות שגרמה לי לא לרצות לשתף וכשכן הייתי משתף הייתי מתפתל וזה היה מרגיש כאילו אני מסתיר דברים וככה זה היה כמו כדור שלג. אז התחלתי למחוק הודעות שהייתי חושב שיכולות להוות טריגר והייתי יושב בטלפון ולא היינו מדברים על עצמנו, היינו מדברים על מטלות ועל הילדים.היכרתי מישהי, דרך תחום העיסוק שלי, היא הייתה פלרטטנית וישר משכה אותי פנימה. זה היה כמו אש בשדה קוצים, הרגשתי שמישהי נותנת לי מענה. איכפת לה ממני, היא מעריצה אותי, אני יכול לדבר איתה על הכל ולספר לה הכל מבלי להרגיש טיפונת אשמה או שיפוטיות. כל מה שעשיתי זכה להערצה, קיבלתי מחמאות ללא הרף. מהר מאוד זה התגלגל ליחסי מין מלאים.זה היה רומן במלוא מובן המילה (היא הייתה נשואה גם כן). שניינו הסכמו שלא מפרקים את הבית. קרה טריגר (שלא קשור אליה) בני לבין אישתי והחלטתי שאני מסיים את זה. באמת כך זה הסתיים. אחרי מס' חודשים מהודעה שהיא שלחה להודעה שאני שלחתי מצאתי את עצמנו מסתפקים מינית בשיחות וידאו, ללא הרומן הרגשי.אישתי הרגישה שמשהו אינו כשורה וחפרה (ולא מצאה) עד שהציבה עובדה, או שאני מספר לה מה אני מוחק, או שהזוגיות נגמרה.עבר שבוע שבו הכחשתי ושיקרתי שלא היה כלום (בשבוע הזה אמרתי שכל הדברים שמחקתי היו שטויות ושזה בכלל שאני מפחד ממנה, נכון חלקית).בשבוע השני היא המשיכה לחקור עד שלא יכולתי להסתכל לה בעיניים והחלטתי שאני חושף בפניה את הרומן. גם פה חשפתי חלקית- אמרתי שזה היה רומן עם צרכים רגשיים אבל לא היה מגע פיזי. היה לה קשה מאוד לקבל את זה והיא עדיין לא האמינה שזה רק וירטואלי.בשבוע השלישי כבר לא יכולתי יותר, הרגשתי שיש לי חבל שמתהדק על הצוואר ולא יכולתי להתמודד עם זה יותר. עשיתי את הדבר שפחדתי ממנו יותר מכל. סיפרתי לה את האמת, שזה היה אמיתי ומיני לכל דבר (ידעתי שזה הגבול שלה ומזה הכי פחדתי).אין לתאר את גודל המשבר שאנחנו נמצאים בו עכשיו. עוד מעט שבוע אחרי הסיפור המלא. אין לתאר את משבר האמון של שקרים אחרי שקרים אחרי שקרים שגם כשסיפרתי לה את האמת היא כבר לא מאמינה לי. עשיתי כל טעות אפשרית לאורך הדרך כדי לחרבן את הזוגיות למקסימום.ואישתי? אני אוהב אותה אהבת אמת, היא כל כך יקרה לי. ונכון שהזוגיות לא מושלמת אבל אני מוכן לעשות הכל כדי לתקן. כרגע היא לא מוכנה שאתקרב אליה.ביקשתי ממנה לתת לי לעשות את הכל. אני מתחיל בטיפולים וסדנאות לעצמי לטפל בי. אבל מה עושים בנתיים (חוץ מלספוג את האש, מה שאני עושה מצויין). איך בטווח הזמן המיידי אני יכול להראות לה את הנכונות והרצון שלי? את הטיפול אני אעשה בלעדיה, אחר כך איתה (אם תהיה מוכנה כמובן). אבל היא רוצה להרגיש שאני עושה הכל.מתנות, מכתבים, מילות אהבה, שירים ושיחות- כרגע לא עוזרים.

רונן יקר,
אתה נמצא במערכת זוגית מאד לא פשוטה, שהאמון שלה בך לכאורה הידרדר לחלוטין. או לפחות שהיא מתנגדת, מסיבותיה שלה, לאפשרות של נתינת אמון בך, ומוצאת לכך את כל ההצדקות מתוך המציאות.כאשר אמרה לך ש"או שאתה מספר לה מה קורה או שהזוגיות נגמרת", בעצם, מתוך מה שאתה יודע מה היא לא יודעת, ידעת גם שאו שאתה לא מספר והזוגיות נגמרת, או שאתה מספר לה והזוגיות נגמרת.סיפרת, והזוגיות נגמרה ולא נגמרה. בדיוק כפי שהיה קורה גם אם לא היית מספר לה. במצב העניינים ביניכם, לפני או אחרי שסיפרת לה, היא בכל מקרה לא מאמינה לך. יתכן שגם קודם, בעניינים שונים שבהם לא שיתפת אותה והיא גילתה לבד, הבינה שיש דברים שאתה מסתיר ממנה, או לפחות לא נוטה לשתף (כנראה, לפי תאור היחסים ביניכם, כדי להימנע מויכוחים ושיפוטיות), ושככל שהיא חופרת לך יותר היא מגלה יותר, וזה נכון גם לאחר שסיפרת לה. כרגע, גם אם תספר לההכל, היא עדיין תחשוב שאתה מסתיר עוד, הן בגלל החרדות שלה ו/או הצורך בשליטה (קרי: לדעת הכל), שיכול בהחלט לנבוע מהחרדה של דברים רעים ואולי נוראים שייקרו ויפגעו בה אם היא לא תדע משהו, והן בשל נסיון העבר שלה. בודאי של זה שכתבת עליו, מאז התחלת לחשוף את הרומן שלך.אני מניח שהעובדה שאתה הולך לטיפול מחזקת את ההרגשה שלה, ואת האמונה שבה היא רוצה להאמין, שאתה הוא זה שלא בסדר, ובטיפול תלמד שלא להסתיר ממנה דבר, לשתף אותה יותר, ולא לפגוע בה בדרך כזו או אחרת. אבל במידת חוסר האמון שיש לה, כל מה שתעשה לא יהיה מספיק כדי שתוכל להרגיע את החרדה מפני פגיעה בה, ולכן לתת בך אמון. הדרך להתגבר על החרדה הזו היא כפי שמתגברים על כל חרדה – להתרגל ולהפנים שדברים רעים יכולים לקרות (כמו שתעשה משהו מאחורי גבה), כלומר, טכנית יכולים לקרות כי היא אף פעם לא תוכל לשלוט בזה לחלוטין,ובכל זאת הם לא קורים. זה תהליך מאד לא פשוט לעבור, הוא ממושך, והיא אמורה ללמוד בו לתת אמון. והיות שאף פעם לא תוכל לתת אמון מוחלט (וזה בסדר, כי בינינו – מי נותן אמון "מוחלט" באמת? – אנחנו יכולים להיות קרובים לזה, אבל תמיד יהיו מצבים שבהם נבדוק את עצמנו מחדש), היא צריכה גם ללמוד לבטוח בעצמה שהיא תוכל להתמודד עם פגיעה, קשה ככל שתהיה. אלו תהליכים משמעותיים שגם היא צריכה לעבור כדי שתוכלו באמת לבנות יחסים טובים ביניכם, ואת זה טיפול בך יתקשה לעשות. אלא אם תקבל בו הדרכה מדוייקת ומדוקדקת איך גם להיות אמין, מצד אחד, וגם לשים גבולות, מצד שני, ולחזק אותה תוך כדי כך. הרבה יותר קל לעשות את זה בטיפול זוגי, וגם אז זה תהליך לא קל.כרגע, העובדה שאתה הולך לטיפול מספרת לה שאתה רוצה את הקשר ביניכם. גם זה מאד חשוב. זו תחילת בניית האמון שלה בך. אבל זו רק התחלה. היא הרי לא יודעת באמת מה קורה לך בטיפול ו/או בסדנאות, כי היא לא הולכת לשם. אז היא ממשיכה להישאר עם חוסר ידיעה חלקי, אבל גם אם ההבנה שאתה עושה מאמץ. גם העובדה שאתה סופג אש ומתמודד עם זה נותנת לה אינפורמציה, שאתה עושה מאמץ ורוצה אותה, אבל זה לא מספיק כדי להרגיע את החרדות והחששות מפגיעה.האמת ה... איך לומר? – די עצובה, אבל אמיתית לגמרי, היא שלאחר בגידה, בדרך כלל מי מי שצריך לעשות את העבודה הקשה הוא זה שכל התהליך הזה נכפה עליו, כלומר, הצד הנבגד. היא לא קשה מעשית, כי הצד המעשי בדרך כלל נופל על הצד שעשה את המעשה (לפייס, לרצות, לבנות אמון), אבל היא הרבה יותר קשה רגשית. בין היתר, משום שהיא כוללת גם את הצורך להתגבר על ההתנגדות הפנימית שלה של נתינת אמון בך.

תודה רבה על התשובה המפורטת. אני רוצה להאמין שאצליח לגרום לה להוריד מגננות ולצאת איתי יחד למסע של טיפול זוגי.

בשלב הנוכחי היא מתנגדת להכל ובסוג של בריחה או "הרס עצמי" כמו שהיא קוראת לזה.
אני מקווה שנצליח להגיע לשלב שבו אנחנו יוצאים לטיפול זוגי ומצליחים להתגבר על המשוכה הזו.
אני הבטחתי לה שאעשה כל מה שאוכל כדי לתקן ואף לשפר את הזוגיות שהייתה, מן הסתם שהיא פסימית. ביקשתי ממנה שתיתן לי להוכיח.

שוב תודה רבה על התשובה המפורטת. אני מאוד מאוד מעריך את הזמן היקר שלך והתשובה המושקעת.

רונן יקר,
ה"הרס העצמי" הוא חיפוש אחר ביטחון, אחר הידיעה שהיא חשובה לך, ונסיון למנוע פגיעה נוספת. כאשר הציפיות הן אפס, אז הפגיעה מן העבר גדולה, אבל לא תהיה פגיעה בעתיד. אם אני נמצא על הקרשים, אני כבר לא יכול ליפול משם (שזה ניסוח אחר של אותו הדבר). אז לפחות אני יודע בדיוק היכן אני נמצא. גם זה סוג של ביטחון, אבל יש סוגי ביטחון טובים יותר.בהצלחה, והרבה כוח.

כבר מס' שבועות לא מבוטל מאז מתחילת המשבר.התקשורת מדשדשת אבל קיימת. הרגשות של אישתי נעים על ה"פאסיב אגרסיב". מצד אחד יש שיחות ויש מקום לתת קרבה ומצד שני כשעולות הרגשות, נעילה מוחלטת והרגשה.אירוע שקרה מוזר אבל כל כך הגיוני. יצא שקיימנו מגע מיני (חזה או אחר) 3 פעמים מאז שהתפוצץ כל האירוע. תמיד אחרי שזה קורה היא תופסת מרחק, כנראה רגשות אשם, ומרחיקה אותי ממנה. אני מאוד מצליח להבין את הצורך שלה בקרבה, כמו שבדיוק לי יש ואני גם מאוד מצליח להבין את הרצון שלה להרחיק אותי.בגדול, ממילים גלויות ומבין השורות, אני מצליח להבין שהיא לא כל כך רוצה להתמודד עם הרגשות שלה. היא לא יודעת איך ואם היא תעבור את זה. היא תמיד דואגת להגיד לי שעצם העובדה שאני עדיין בבית מעידה על עד כמה המצב חמור.השבוע דחקתי אותה לפינה, נכנסתי אליהם למקלחת, ככה עם הבגדים עם הכל, רק כדי לחבק אותה ולעטוף אותה. היא התפרקה, הראתה קמצוץ של רגש, בכתה והטיחה בי האשמות (מוצדקות כולן) ולאחר מכן ברחה מהבית, היא לא נשארה לישון.מהשיח שלי איתה ומהמעט שיש לי עם הסביבה הקרובה אליה אני מבין שהיא לא ממהרת לפרק, היא מצהירה בגלוי שהיא רוצה אבל לא ממהרת. יחד עם זאת היא כן מצפה למשהו ממני, משהו משמעותי שאעשה כדי שהיא תרגיש את המחוייבות שלי.אציין כי כבר 4-5 שבועות שאני מנותק מהכל, לא לימודים, לא כושר, לא תקשורת בסיסית עם אנשים ובעיקר בעיקר עם נשים וכל זה כדי לתת לה את תחושת הביטחון שהיא כל כך זקוקה לה (זה לא עוזר ד"א). מעבר לזה אני בתוך תהליך עמוק של בחינה עצמית- הבנת דפוסים והתנהגויות הרסניות שהיו לי במשך השנים שהביאו אותי למקום שאליו הגעתי.לא מעט תובנות היו לי מהיום שניתקתי הכל, פתאום התחלתי לראות דברים מהצד כמו חברות יתר עם נשים, צורך בתשומת לב והנאה מתשומת הלב. אני גם יודע להגיד שתמיד משכתי את זה לגבול, לא עברתי את זה (למעט הבגידה) אבל מאוד נהניתי מזה.הבנתי שבזוגיות ארוכת השנים שלי נוצר אצלי דפוס: אני לא יכול לשמוע את אישתי, אני לא מסוגל לקבל ממנה עצות וכל דבר שהיא אומרת מרגיש כמו ביקורת (היום אני מבין שחלק מהביקורות היו מוצדקים). זוגיות של מעל עשור, כל פעם שהיה קצת קשה ברחתי (מילולית ולפני הנישואים גם פיסית) ואז חזרתי ולא באמת ליבנו את הדברים. הצלחנו להשלים אבל הפערים הלכו וגדלו והמצוקה עדיין נשארה אותה המצוקה. אני הוא זה שיצר לעצמי דפוסים של התגוננות וחוסר התמודדות. העדפתי להסתיר, למחוק, לא לספר כדי לא להתמודד וזה פשוט גדל וגדל כמו כדור שלג עד שהתפוצץ.מכאן אני מוכן ונכון לתקן, אני יודע בדיוק מה ואיך אני רוצה, ואני יודע חלקית גם איפה ומה יצר אצלי את הדפוסים והצלקות. הבעיה הקיימת כרגע היא שאישתי מצפה לאיזה משהו משמעותי שאעשה כדי שהיא תרגיש את המחוייבות שלי ובאמת באמת שאין לי מושג מה זה!

רונן יקר,
נראה לי שאתה צודק באבחנות שלך, ויפה שאתה מבין גם היכן שגית ביחסים איתה בעבר. העניין הוא שאני לא בטוח בכלל שגם היא יודעת מה היא רוצה. כלומר, יתכן מאד שמה שהיא רוצה זה לדעת בודאותשלא תפגע בה בעתיד. זה לא יקרה, כי סביר שכן תפגע בה, גם אם מתוך חוסר תשומת לב, או חוסר רגישות, ובכל מקרה – סביר שזה יקרה מבלי שתתכוון לזה, כי אי אפשר להיות מדוייקים כל הזמן, מה עוד שהצד האחר כבר מראש פגיע מאד.אבל סביר שהיא רוצה מקדם גבוה של ביטחון, מבלי לדעת בעצמה איך עושים את זה. זה יכול להגיע עם הזמן, ועם ההתמדה שלך והרצון הטוב שלך שלא תהיה בהם נפילות, וזה יכול להיות קשור לאיזה משהו "גדול" שיתפתח שבו תוכיח לה את החשיבות שיש לך בחייה, ומן הסתם – יתכן שזה לא יהיה משהו שיקרה מתוך כוונה תחילה. וכשאני חושב על כך עוד – אולי עדיף שזה לא יקרה, כי דבר כזה קורה כאשר קורה אסון חו"ח, והצורך הזוגי המשותף להתגבר על הקשיים יהיה גדול יותר מהכעסים. אז אולי עדיף שלא לחכות לזה. הזמן "המרפא" הוא האלטנרטיבה ה"רגילה" היחידה, אבל זה עלול לקחת הרבה זמן, וגם לזה יש מחיר – בעיקר בגלל הייאוש המתגבר כשאין פתרון. ובדרך כלל יש פיתרון.אבל בדיוק לכן – קשה מאד לפתור עניינים כאלה לבד, כי הזמן הוא גם פקטור (כלומר, מזיק ככל שעובר יותר זמן ללא פתרון) וגם פתרון (כי כאבים ומציאות יכולים להיחלש עם הזמן). ולבד – קשה מאד לאזן נכון את המצב השביר הזה. לכן אני מציע לזוגות ששוקלים את האפשרות להישאר ביחד לאחר בגידה – להיעזר בטיפול מקצועי. קשה מאד לעשות את זה אחרת כשיש סערת רגשות גדולה כל כך.אני מציע לך גם לקרוא את המאמר שלי: "חשיבה יצירתית בזוגיות בעת הכי קשה שלה – להשתמש בבעיה כאמצעי לפיתרון". ואנא, קרא אותו עם סבלנות. הוא עוסק בחשיבה יצירתית, אבל הוא משתמש לצורך זה בסיפור של בגידה. אז גם אם הוא מתחיל באופן קליל יותר, הוא בכל זאת מנתח את הבעיה לעומק. אני מקווה שזה יועיל עוד לחשיבה שלך.